|
28/09/2008
Venomous Concept - Poisoned Apple
מאת: מתן ג'ונאס
שלא כמו אצל נשים, חברות אמת אצל גברים יכולה להווצר מהדברים הכי פשוטים שיש. קחו לדוגמה את Kevin Sharp, סולן להקת Brutal Truth, ו-Shane Embury, הבאסיסט של להקת הגריינדקור האגדית Napalm Death, שנפגשו לראשונה לפני כמעט עשרים שנה, בשנת 1989, כששתי הלהקות הופיעו יחד במועדון ה-CBGB המפורסם בניו-יורק במהלך פסטיבל האומנויות והמוזיקה של העיר. אחרי ההופעה, השניים הלכו ל-St. Marks Pizza Parlor הסמוך, עוד מוסד ניו-יורקי מבוסס, וישבו על כמה מגשים של פיצה זולה וטובה, וכמובן - בירה, ומיותר להגיד שנוצרה לה ידידות נפלאה.
השניים שמרו על קשר, אבל רק לאחר 15 שנה, כש-Sharp עבד בתור נהג האוטובוס בסיבוב ההופעות The Art Of Noise של Napalm Death עם Nile, Strapping Young Lad ו-The Berzerker, החליטו השניים, אחרי עוד כמה ארגזי בירה ומגשי פיצה שמנוניים, לבסס את אהבתם ללהקות ההארדקור, קראסט פאנק וגריינדקור הישנות של שנות ה-80, ולהקים להקה שתהווה הוכחה לכך שהפאנק הקיצוני עדיין חי, קיים, בועט ונושך.
וכך נוצרה לה Venomous Concept, משחק מילים על להקת ההארדקור העתיקה Poison Idea, שאליה צורפו Danny Herrera, המתופף של Napalm Death, ו-Buzz Osbourne, הגיטריסט של The Melvins, והסופר-גרופ הזה הקליט ב-2004 את האלבום Retroactive Abortion, ושני ספליטים נוספים, עד שבסופו של דבר Buzz עזב את הלהקה בגלל הלו"ז העמוס שלו עם The Melvins, ובעקבות העזיבה, Embury עזב את עמדת הבאס המוכרת לו והחליט לקחת עליו את תפקיד הגיטרה בלהקה, כשבמקומו הגיע Danny Lilker, גם הוא מ-Brutal Truth ולהקות אחרות כגון Stormtroopers Of Death, Nuclear Assault וגם הבאסיסט המקורי של Anthrax. וכך החלו הקלטות האלבום Poisoned Apple, שלשמו התכנסנו כאן היום.
האלבום נפתח, במעין מחווה לאלבומי ההארדקור הישנים, ברעשי רקע ופידבקים של תחילת הקלטה, ותוך שניה נכנס ריף הארדקור פאנק מהיר בשילוב תיפוף D-Beat מהיר מצד Herrera, כש-Sharp מנצח מעל כולם בצרחות-צעקות מלאות עוצמה ועצבים. השיר נגמר בחטף, ומיד אחריו נכנס כהמשך ישיר "Toxic Kiss", שיר קראסט-פאנק על גבול הגריינד, ברוטאלי, מהיר ואכזרי וחסר פשרות, שגורם ל-55 שניות שהוא נמשך להרגיש כמו 5.5 שניות לכל היותר. עם פתיחה כזאת הייתי די בהלם, כי בדרך כלל הרכבי רטרו נוטים להיות חיקויים חיוורים ובנאליים של הלהקות שעליהן גדלו, אבל פה המצב היה שונה. גם השיר השלישי, "Life", הוא שיר הארדקור D-Beat עם ריף מוביל מצויין ו-"Water Cooler" שבא אחריו הוא אמנם טיפה פחות אנרגטי ונוטה טיפה לכיוון ה-Death Metal של שנות ה-80, כש-Sharp מנמיך את קולו למעין גראול טיפה יותר נמוך וגרוני, שיותר דומה לתקופה האחרונה שלו עם Brutal Truth, וגם פחות מתאים לאלבום לפי דעתי, אבל עדיין, אין לי טענות.
הבעיות מתחילות עם שני השירים הבאים, "Pri" ו-"Artist Friendly", שנשמעים כאילו להקה אחרת לגמרי הקליטה אותם. המוזיקה אמנם עדיין פחות-או-יותר אותו הדבר, אבל הסאונד של הגיטרה שונה, הסולן לא נשמע כמו ב-4 שירים הראשונים, הבאס יותר מדי דומיננטי, ובכלליות השירים נשמעים הרבה יותר איטיים וכבדים (והפעם אני לא מתכוון לזה בצורה טובה, אלא בכך שהם משאירים את הלהקה קצת מאחור), ופחות כמו הפצצות האנרגיה של הרביעייה הראשונה. זה נשמע כאילו באמצע האלבום לקחו להקה אחרת ונתנו לה לנגן ולהקליט. השירים הבאים חוזרים בצורה מסויימת ל-"מוטב", כלומר לטירוף שהוצג בארבעה שירים הראשונים, ושוב במתכונת של שיר הארדקור-פאנק, מעבר אוטומטי לשיר קראסט-גריינד מפגיז ועוד שיר או שניים בסגנון ההארדקור, כמעין רגיעה (יחסית כמובן, אין שום דבר רגוע בהארדקור פאנק של Venomous Concept) לאחר הטירוף.
שירים 10-11 הם הארוכים ביותר באלבום, באורכים של 3 ו-3.5 דקות, והם גם בין השירים הפחות טובים באלבום, גם בגלל האורך וגם בגלל המיתון היחסי שהם מציגים. יש פה ושם גם חלקים לא רעים, אבל בסך הכל הם שירים די מיותרים, כנראה פילרים שנכנסו רק בשביל להאריך את האלבום אל תוך הקטגוריה של אלבום באורך מלא. אחריהם מגיע "White Devil", עוד שיר שנשמע כאילו להקה אחרת לגמרי ניגנה אותו, ואחריו "Hero", עוד שיר D-Beat מצויין. השירים בסיום האלבום הם מעין ערבוב לא ברור בין "שתי הלהקות" שניגנו פה באלבום. שיר אחד, כמו לדוגמה "Screwball", הוא אגרוף פאנקיסטי לפנים, בעוד שהשיר אחריו, במקרה הזה "Chaos!", הוא מעין גרסה מדוללת מכל הבחינות, כמו השירים "Pri", "Artist Friendly" ו-"White Devil" אותם הזכרתי לעיל.
בסך-הכל מדובר פה באלבום טוב, אך גם החמצה אדירה מבחינתי, כיוון שיש בו שני כיוונים ברורים אך שונים בתכלית - אחד מצויין, ואחד על הפנים - שמחלקים את האלבום חצי-חצי. זה יוצר בלבול מהותי, עד כדי כך שבאחת הפעמים הראשונות ששמעתי את האלבום, הייתי בטוח שמדובר בספליט או שבטעות החלפתי דיסק בלי לשים לב, אבל יותר מזה - זה פשוט גרוע. חצי מהאלבום מצויין, והחצי השני הוא מעין גרסה חיוורת, מדשדשת במקום, שמהווה את כל החששות שלי מאלבום רטרו, אותם ציינתי למעלה. קשה לי להאמין שמי שכתב והקליט טורנדו מוזיקלי כמו "Toxic Kiss" או "Screwball", כתב והקליט את השירים ה"אחרים" הללו. אכזבה קשה, בזאת אין ספק.
|
