|
31/10/2003
Iron Maiden - Dance Of Death
מאת: יותם Defiler
איירון מיידן של המילניום החדש, היא בערך הרכב החלומות של מיידן מכל הזמנים. כל שלושת הגיטריסטים שסחבו את מרבית הקריירה יחדיו או לחוד מככבים כשלושת הכוכבים פה, ניקו מקבריאן העברייני (ומה לעשות – גם מאד מכוער) על סט התופים, שיכור או מסטול לחילופין ולגילופין, ברוס דיקינסון סולן העל, ככוכב אופרה מנוסה וכל-יודע, הטאנור מספר אחד בעולם ברוק הכבד באשר הוא וכמובן סטיב האריס הנצחי, מדלג על מיתרי הבס משחר הזמנים. קשה לחבורה שכזו להביא משהו שיחדש למעריצים ותיקים (ולהיות מעריץ ותיק של מיידן זה פשוט להיות איש זקן, בלי שום התחייבות מיוחדת כדאי מאד שתודו שלהעריץ אותם משנות ה90 זה פשוט לפזז מעט אחרי תקופת השיא שלהם).
איירון מיידן הוציאו בשנת 2000 את אלבומם האחרון – "Brave new world " לאוויר העולם – אלבום הקאמבק המפורסם שלהם, שהאמת – היה יותר רוח וצלצולים מאשר באמת אלבום. ליד להקות צעירות יותר, כמו Edguy האינטנסיביות של איירון מיידן לא הייתה אינטנסיבית במיוחד. ליד להקות ותיקות יותר כמו Helloween הלהקה לא הראתה שום התפתחות בכלל, ואיבדה את קהל המעריצים שלה מהסיבה הכי פחות ריאלית לעולם המטאל – החומר שחוזר על עצמו. הרי מעריץ אמיתי של מיידן לא מצפה מאיירון מיידן להיות משהו מלבד ... נכון ! איירון מיידן !
ובכל זאת – כנראה עייפות החומר ועייפות הלהקה- הסוס התחיל להגמר כשהלהקה חלפה על 25 שנות קיומה, והאלבום נשמע סביר פלוס או מינוס, רחוק שנות אור מהאלבומים הבאמת טובים שלהם כמו Seventh son of a seventh son האפי, Piece of mind המרגש ו-Powerslave העצבני.
גם מאלבומיה הנינוחים יותר, Fear of the dark והאלבום אשר קדם לו No prayer for the dying אלבומים שסימנו את תחילת הסוף (עם עזיבתו של גיטריסט הלהקה האהוב אדריאן סמית) ונהיו איטיים יותר ושקטים יותר, ואיך לא ,גם עייפים יותר, גם לידם נראה אלבום הקאמבק המהולל ריק ומאוורר, ואחרי בערך שנה של סיבוב הופעות איתו ואלבום הופעה חיה בריו דה ז'נארו אולי הלהקה הפנימה שצריך אשכרה לכתוב מוזיקה אמיתית כדי לרגש אוהב מוזיקה אמיתית, ומה לעשות, הגימיק של פשוט להיות איירון מיידן כבר לא עובד.
למזלנו הלהקה הבינה זאת באלבומה החדש, Dance of death, אשר כנגד כל הציפיות הפתיע ממש אבל ממש לטובה. למעשה, במבט לאחור היו לנו מלכודות שווא אשר הכינו אותנו למפלתה הסופית של האימפריה הבריטית הקרויה איירון מיידן, אם מדובר בעטיפת האלבום –שהינה מכוערת בצורה שלא ניתן לתאר (טוב אולי הגזמתי, אבל הויזואליות הייתה תמיד חשובה לאיירון מיידן, והאלבום הזה נראה מבחוץ כעבודה גרפית של תלמיד שנה ראשונה לגרפיקה ממוחשבת, שאדי הזומבי, סמל הלהקה, לבוש בבגדי מלאך המוות – מושיט ידו אל המתבונן באנלוגיה לא מתפשרת אל עבר דווקא הלהקה הצעירה Children of Bodom אשר משתמשת בקונספט מלאך המוות בכל אחד מאלבומיה – וככה עומד הברנש בעטיפת אלבומם הראשון) ועד לסינגל ראשון מתוך האלבום, השיר הפותח בשם Wildest dreams , שאמור להיות יריית הפתיחה לקראת מירוץ מטורף בעולם המוזיקה הבלתי מתפשר של הרוק הכבד של המיינסטרים. השיר עצמו היה קצת פחות טוב מבינוני לכל היותר, ואיכזב עשרות אלפי מעריצים, אשר ניסו לשכנע את עצמם שככה לא יהיה האלבום של מיידן וזו רק תחבולה של הלהקה, לתת את השיר הגרוע ביותר בתור סינגל ראשון.
וובכן, כנגד כל הסיכויים – הם צדקו. Dance of death , אלבומם ה...רגע... (אתם מוזמנים לספור על האצבעות איתי) ה-13 של איירון מיידן הכולל אך ורק חומר חדש (כלומר הסרתי את ההופעות החיות, האוספים הבלתי נגמרים ובי-סיידס שנדחפים פה ושם) הוא ללא ספק אלבומם הטוב ביותר מאז 1992 בה יצא Fear of the dark. אולי Brave new world היה אלבום הקמאבק, אבל איירון מיידן בהחלט נשמעת טוב כתמיד רק 3 שנים אח"כ, בימינו שלנו עם האלבום הזה.
מה שונה באלבום שלא היה באלבום הקודם ? וובכן, הפעם הגיטריסטים לא נשארו כקישוט לעבודותיהם של האריס ודיקינסון, אלא שלושתם קיבלו את אור הזרקורים (ושומעים זאת גם בהפקה עצמה, אשר מרהטת את האלבום בגיטרות בומבסטיות ושמה את הבס והתופים די ברקע) ומביאים פה ריפים וקטעי ליווי שלא יביישו גם את נגני הסשן המתחלפים של יינגי מלמסטין.
השיר הראשון, כאמור, Wildest dreams הוא ללא ספק החוליה החלשה ביותר באלבום. השיר העוקב, Rainmaker הוא השיר אשר תפס אותי והצמיד אותי בחזרה למושבי. מלודיה מרהיבה פותחת את השיר שבו יש גם פזמון כובש, ומיד אחרי שיר זה מגיע השיר האפי של איירון מיידן אשר מרגש לפחות כמו Afraid to shot strangers והוא נקרא No more lies. האלבום מחזיק לאורך כל הדרך ברכבת הרים של שירים שכל אחד מהם יכול להיות שיר הדגל הבא של איירון מיידן. שיר הנושא למשל – הוא ללא ספק יצירה מרהיבה עם ליווי אורקסטרי – שיר אווירתי שמזכיר לי מאד שילוב של כל מה שהיה טוב ברעיון של X factor עם הביצוע המרהיב של השיר Revelation מ1983.
שומעים שהאלבום הזה הוא צעד חדש עבור הלהקה המאד ותיקה הזו. ישנו שיר ראשון שעבר את אחוז החסימה ונכנס לאלבום שהולחן על ידי ניקו מקבריאן והוא נקרא New frontier שהוא אכן שיר סבבה לגמרי, מזכיר את החומר הטוב מהאלבום האחרון. כמו כן ישנו שיר שמשלב את עבודת הגיטרות המדהימה של שלושת הגיטריסטים אדריאן סמית, דייב מארי וג'ניק גרס בעבודה משולבת בשיר Age of innocence, שהוא השיר המולחן ברמה הגבוהה ביותר באלבום הזה של מיידן, וכנראה גם מאז שנות ה80.
השיר Face in the sand כולל בפעם הראשונה תיפוף עם דאבל-בס בקריירה של מיידן והשיר הסוגר, The journymanהוא השיר הראשון מאז The prodigal son שהוא אקוסטי לכל אורכו.
ללא ספק השירים של מיידן מלאי חיים יותר מאי פעם – וזאת משום שהפעם שלושת הגיטריסטים לקחו פיקוד והראו למובילים הרגילים, ברוס דינקינסון וסטיב האריס- איך מיידן של 2003 צריכה להשמע. אוטוטו לסיבוב ההופעות העולמי שלהם, תתכוננו לרקוד עם המוות.
|
