|
21/11/2008
Prey For Nothing - Violence Divine
מאת: איתן גפני
האם יש באמת צורך להציג את Prey For Nothing (להלן PFN)? אחת מלהקות המטאל העסוקות בסצנה הישראלית, שחורשת את הארץ בהופעות, צוברת קהל מרגע לרגע, שהשמועות והציפיות לאלבום הבכורה שלה החלו לצוף לפני כשנה וחצי? להקה המורכבת מכמה מיקירי וותיקי הסצנה, חלקם החלו דרכם בהרכבים קודמים שהפכו גם הם לשם דבר בסצנה הישראלית (Abed לדוגמא)? ובכן, הרשו לי בבקשה לוותר על הסקירה ההיסטורית המתבקשת על הלהקה, שכן רובנו מכירים אותה, ואם לא אותה, אז את חבריה - די ברור שיצא לנו לשמוע עליהם מתישהו.
PFN, הפעילים כשלוש שנים, הקליטו את אלבום הבכורה שלהם, Violence Divine, לפני כשנה בדנמרק (אצל Jacob Hansen) ובחודשים האחרונים היו עסוקים בלהשיג לעצמם לייבל רציני שיפיץ את האלבום ברחבי העולם. המאמצים נשאו פרי, והלייבל Rusty Cage (שחורט על דגלו קידום הרכבים צעירים) פרש כנפיו על האלבום המשובח הזה. יותם "דפיילר" אבני על השירה, יניב עבודי על הגיטרות, אמיר סלומון על הבס ויפתח לוי על התופים. ארבעה חבר'ה שמצליחים להציג אלבום דת' מלודי בוגר, שמורכב מהמון השפעות, יותר מדי השפעות משאפשר לציין, אבל בואו נרכז ונאמר שדת' מלודי הוא תואר חביב, אבל רחוק מלתאר את מה שבאמת קורה באלבום הזה.
מעולם לא הייתי חובב של דת', ועצם המושג דת' מלודי תמיד גרם לי לחייך בספקנות, אבל לפני כשנה שמעתי את השיר השני באלבום (שתמיד הייתי בטוח שיהיה השיר הראשון, אבל לא אני קובע...) "The Maw", והרגשתי כאילו מישהו פורץ את בית החזה שלי ומוחץ לי את הלב באכזריות. בצורה הטובה. שרידי הדם שנשארו על רצפת הרכב שלי באותו הרגע צהלו משמחה, למרות הסלידה הכללית שלהם מדת' - "הנה הרכב מטאל ישראלי שנשמע בליגה עולמית" הם קראו לי, ועיני המתרופפות הנהנו בהסכמה בזמן שהתופים האגרסיביים של יפתח המשיכו לנסר לי את המוח.
בשורה התחתונה (וסלחו לי שאני קופץ היישר לשורה התחתונה), Violence Divine הוא אלבום מטאל מעולה, ואחד מאלבומי המטאל הטובים של השנה. לא בארץ, בכלל. קשה לי למנות מה לא בסדר באלבום, שכן אני מצליח ליהנות מכל מרכיב שלו, גם לאחר כמה ימים של טחינה במערכת. הסאונד מדהים, וקשה להאמין שהרכב ישראלי הצליח ליצור אלבום עם סאונד כל כך טוב (ברור שתמיד יש לאן לשאוף, אבל קשה שלא להתפעל מהמיקסים המעולים והבחירות הנכונות). הלחנים סוחפים - ציון לשבח מגיע ל-"The Maw" האגרסיבי ול-"Dead Man's Dream" שהוא בעיני השיר הטוב באלבום, זה שמציג את ההרכב ככור היתוך של השפעות (מת'ראש קלאסי סטייל Megadeth ועד דת' בוטה בסגנון Carcass).
רמת הדיוק והטכניות של נגני ההרכב עומדת בקנה אחד עם כל הרכב "עולמי" טוב ששמעתם בתקופה האחרונה, והשירה של "דפיילר" נשמעת יותר טוב ממה שהייתי מצפה מהרכב דת': נכון, הרוב יכול להיות מוגדר כ-"גראול" (ומי שזוכר את הביקורות שלי יודע שאני מתעב גראולים), אבל דפיילר מצליח לעשות גראול שאפשר לשמוע גם אם אתה לא חובב הסגנון. אם אפשר לנסח זאת בצורה פשוטה - מדבור בגראולים מלודיים. נכון, אוקסימורון, אבל זה מה שזה.
שני קטעים אינסטרומנטליים באלבום: "Summoning Sickness" (שמהווה מעין אינטרו לא רשמי לשיר שבא אחריו, "Tearing The Fabric"), שמדגים עד כמה האלבום הזה לא שייך ישירות לדת', שכן מדובר בקטע שמזכיר יותר מכל את היציאות האינסטרומנטליות של Megadeth ו-Metallica (מהימים שלפני תקופת הקאנטרי שלהן). חבל שהקטע עצמו קצר, ולא גולש מעבר לשתיים וחצי דקות, שכן הוא יכול היה להתפתח לקטע ארוך יותר, אבל אני מניח שהכוונה הייתה להשאיר אותו, כאמור, כאינטרו לא רשמי. הקטע השני, "Blend Into The Darkness", נשמע כמו מחווה ל-Marty Friedman בתפקיד הגיטרה, וגם הוא, לצערי, קצר במיוחד (כדקה וחצי). כנראה שגם הוא מהווה מעין אינטרו לשיר שבא אחריו, שיר הנושא של האלבום (שהוא לא השיר הכי מוצלח באלבום, אבל עדיין מצליח לשמור על רמה גבוהה, בעיקר מבחינת ההלחנה המורכבת והטקסט הנוקב שלו).
"Averting Our Eyes", "Bestowed Upon The Void", ו-"The Deadliest Rain" ממשיכים את ההפגשה הארטילרית בהצלחה, ולא מטילים ספק באיכות של האלבום. קשה שלא להתלהב כמו ילד מאיכות הסאונד וההפקה של האלבום. גם אם דת' מטאל הוא לא כוס הבירה שלכם, וגם אם לא בא לכם על הרכב ישראלי (כי נכוויתם בעבר, ויש כאלה), תנו כמה שמיעות ל-Violence Divine, שכן אין ספק שמדובר באחד ממוצרי המטאל המשובחים שיצאו ממדינתנו הקטנה והשסועה (אלמנט שהטקסטים של "דפיילר" דואגים להזכיר לנו ושאר המאזינים מהעולם). האריזה הכוללת של המוזיקה מוצלחת אף היא - עטיפה מושקעת, עם המון אהבה לחומר הנושא בעיצוב (פרט ל-EP של Acropolis, עוד לא נתקלתי בהרכב מטאל ישראלי שהשקיע כל כך בעיצוב העטיפה, כהמשך קונספטואלי למוזיקה עצמה).
לטובת אלה שנרדמו מאחור, אחזור על השורה התחתונה - Violence Divine הוא אלבום מטאל מעולה, ואחד מאלבומי המטאל הטובים של השנה. לא בארץ, בכלל. הזמן יגיד אם אני צודק או לא, אבל התקווה שעוד הרכב ישראלי יפרוץ את הגבולות ויצטרף ל-Orphand Land, Salem ו-Betzefer קיבלה חתיכת חיזוק עם האלבום המשובח הזה. ובאמת, כל הכבוד לצה"ל.
|
