|
25/02/2009
The Wounded Kings - Embrace Of The Narrow House
מאת: אלון מיאסניקוב
כרגיל, דווקא מתחת למכ"ם מגיחים להם אלבומי מטאל מופתיים שעליהם לא היינו שומעים באף אחד מהערוצים המקובלים, ולהקת הדום הבריטית הטרייה The Wounded Kings היא אחת מאלו. את The Wounded Kings שמעתי לראשונה דרך ה-MySpace שלה, התיאור של הלהקה נשמע בהתחלה כמשהו הזוי למדי - Down Tempo / Ambient / Metal - אבל אחרי שמיעה די מהירה ברור כי מדובר בלהקת Doom במובן הקלאסי של המילה, זה שמושפע קשות מ-Black Sabbath, Pentagram וגם Pagan Altar ולהקות בריטיות וותיקות ופחות מוכרות כדוגמתה. המקבילה העכשווית שעולה על הדעת היא Electric Wizard, אבל את מה ש-The Wounded Kings עושים כאן אהבתי יותר.
המוזיקה איטית, דיכאונית, וגם די פסיכדלית, תוצאה של השילוב של הריפים המטאלים הכבדים עם קלידים עם סאונד שנות השבעים וסינתים שאכן לוקחים את ההרכב גם לכיוונים יותר אמביינטים. האלבום נפתח עם שיר הנושא, 8 דקות של דיכאון גאוני. למרות שה"להקה" היא שני אנשים בלבד, היא מצליחה ליצור בשיר עומס של רגש שהרכבים גדולים ומוכרים יותר לא מצליחים להנפיק - עליה של מספר דקות של קלידים אטמוספריים, ואז נכנס השיר שמזכיר לפרקים, לפחות בסאונד המחוספס שלו, גם את היצירות המוקדמות של My Dying Bride. הקול של הסולן George Birch הוא קול דום קלאסי, עם ויברטו קל, שנעטף כאן באפקט Reverb, והשילוב שלו עם המוזיקה יוצר משהו שקשה מאד להתעלם ממנו.
באתר הרשמי של הלהקה היא מציינת בין ההשפעות שלה גם פרוג-רוק, מה שעלול להפתיע מעריצים של ז'אנר הדום - בדרך כלל אחד הדברים היותר רחוקים מפרוג שניתן להעלות על הדעת - רק שכוונת חברי ההרכב היא לפרוג רוק האיטלקי של שנות השבעים, להקות כמו Alphataurus, Le Orme ו-Metamorfosi, ששילבו קדרות גותית במוזיקה שלהם, מה שקירב אותן מאד לחלק מהחומרים הפסיכדליים יותר של Black Sabbath. השיר "The Hours" מקצר את היריעה לעומת שיר הנושא המסיבי, ומקצץ בכמות הקלידים, הפעם מדובר בשיר דום שחתוך עד לעצמות, פשוט ובסיסי - ריף אחד שבשלב מסוים מאיט את הקצב לכמעט Funeral Doom, ורק לקראת סופו שילוב של סינת' אווירתי עם ליד וואה-וואה שצורח אולד-סקול.
אין ספק שמדובר כאן בדום שכולו עבר, ולמרות האלמנטים האווירתיים, הלהקה מפגינה את האהבה שלה למוזיקה פשוטה, לא מופקת ולא מודרנית בעליל בכל רגע באלבום הזה. גם כשמגיע קטע אווירה אקוסטי כמו "Shroud Of Divine Will" הוא אינו מקושט בשום צורה, וכשהוא מתחבר עם שיר כמו "The Private Labyrinth" שסוגר את האלבום, אין ספק שהלהקה הייתה רוצה שתרגישו שאתם אי שם בתחילת שנות השבעים, הכול נשמע פשוט ולא מופק, הפידבקים מהגיטרות, התופים הכמעט מאולתרים והליד שבסוף - הם יודעים לנגן, אבל ממש לא חשוב להם להפגין את זה.
זה לא לכל טעם, ומי שלא מחבב דום ישן בהחלט לא יבין על מה המהומה, אבל מבחינתי חבל שלא יוצרים מספיק אלבומים כאלו, אלבומים שמחברים קדרות עם גישה פשוטה ולא מתחכמת, וגם בה מצליחים להכניס מספיק מלודיה ואיכות שנדירות כיום מידי. חובבי My Dying Bride וגם Black Sabbath כאחד בהחלט ייהנו ממה שעושה כאן הלהקה הבריטית הלא מוכרת הזו, נקווה שעוד נשמע ממנה.
|
