|
12/05/2009
Perzonal War - Bloodline
מאת: יותם Defiler
להקת הפאוור מטאל הגרמנית Perzonal War כנראה עוד לא הבינה את המסר במלואו. ת'ראש מטאל, בימינו, מחויב לתת בראש כל כך חזק על מנת לבקוע מחוץ לקליפת השעמום של המטאל הגנרי בעידן האינטרנט, או שהוא ישכח בתהום הנשייה. זהו אלבומה השישי של Perzonal War, והוא גם הפחות מבריק מארבעת האחרונים אשר יצאו בחברת התקליטים המאסיבית של גרמניה, AFM, שאחראית בין השאר על ייצוא מטאל מסורתי לשאר העולם, כל עוד הוא מתמקצע בלהיות דובר גרמנית מובהקת.
הלהקה הזאת לא זכורה לרבים בתור להקת פאוור מטאל, או להקת ת'ראש מטאל, כי אם שילוב פרווה שנמצא באמצע שני הז'אנרים, אבל להבדיל מלהקות ענק כדוגמת Metal Church או Iced Earth שהצליחו לקלוע בול לנוסחה, Perzonal War עוד מחפשים את עצמם אחרי עשור וחצי של שנות קיום. אלבומם המוצלח ביותר - מוזיקלית בכל אופן - לדעתי הוא Faces מ-2004, שאמנם לא ידע גאונות מוזיקלית, אבל לפחות קולו של סולן הלהקה Matthias Zimmer אשר מהווה את הדבר הקרוב ביותר ל-James Hetfeild של ימי שנות ה-90', על רקע מוזיקת מטאל אמיתית (ולא צעצוע בצורת מוזיקת מטאל כמו ש-Metallica, בתכלס, עושים) מהווים את התשוקה האמיתית של מעריצי Metallica שלא יעזו להודות בה בפה מלא ובלב שלם.
החבורה הזאת עושה את מה ש-Metallica הייתה אמורה לעשות ב-1996, ועושה את זה פחות או יותר בסדר. לו Metallica הייתה מוציאה את האלבום הזה, היינו מקבלים אותו בחום ובהבנה, ושירים כמו "Divergence" או "Tears" מאותו אלבום ב-2004 היו הופכים ללהיטים יותר גדולים מ-"Until It Sleeps" על בטוח. הבעיה היא ש-Perzonal War אינה Metallica, ומאז עברו שני אלבומים באמחתחתה של הלהקה, והאחרון בהם - Bloodline - מסמל נואשות את הניסיון להתרחק מתדמית "Metallica של גרמניה" שבינינו, Rage במילא לקחה על עצמה ממזמן. אז יש פה הרבה יותר מוטיבים של להקות כמו Destruction ו-Nevermore - אבל זה ממש לא מתבטא לטובה. להפך. עבדכם הנאמן חושב שדווקא בתור להקה ששואפת להיות כבדה ממה שהיא מסוגלת באמת לבצע - היא נופלת בין הכסאות.
Perzonal War היא להקת פאוור מטאל שחושבת שהיא מסוגלת לנגן ת'ראש מטאל, וזה ממש לא מצליח לה. להוציא שירים כמו "Evolution" הפותח שיש בו כמה רגעים ת'ראשיים טובים, "Two Borders" המכסח יחסית ו-"Shred" עמוס האורחים והריפים - הלהקה נעה בעצלתיים בין מוזיקת מעליות מטאלית של רוגע ומלודיה, שעושים את עבודתם, אבל רק בתחום ההשפעה הנתון, ולא בשום צורה תחת המטרייה היומרנית של ת'ראש מטאל מכסח ובועט. אז בואו ניגש רגע לעובי הקורה. יש לנו כאמור את "Evolution" המוצלח, שמהווה נקודת איזון בין ריפים ת'ראשיים, תיפוף מהיר ושירה פזמונית ומלודית מוצלחת. זהו החלק הבולט לטובה של הלהקה. Matthias מצליח לתזמר את הלהקה שלו (שחלקה עזב אותו לאנחות בשביל קריירת פופ כמדומני) באופן אמין ומרענן, בים של להקות פאוור ות'ראש מטאל מתישות ומרדימות.
גם "Utopia", עם הסולו האורח של Victor Smolski המטורף מ-Rage, מצליח לשמור על האשרת הנכונה, אבל החל מ-"All Sides Black" האלבום קצת מאבד תנופה, והתכונות הטובות שמאפיינות את Perzonal War הולכות ונעלמות. Matthais בכוונה מנתב את הלהקה לכיוונים יותר כבדים שלא הולמים אותה לחלוטין, ובכך גורם להם לשקוע ולדכדך בשירים בלתי-קליטים ונשכחים, למרות שמגמתו הברורה ליצור שירי פאוור-ת'ראש מטאל מוצלחים ואיכותיים כדוגמת תקופת השיא של הלהקה, נמצאת שם מבחינה רעיונית.
בסופו של דבר, למרות הופעות האורח המעניינות של Schmeir סולנה של Destruction ו-Gas Chambers המנוח (לשעבר Grip INC), וכמו כן מגוון הופעות מ-Sacred Reich ו-Grave Digger האלבום של Perzonal War מנסה בכוח להיות נקודת המשען לשני ז'אנרים עצומים וקורס תחת העומס העצום שהם מפעילים עליו. למרות שהוא מצליח לשלב באופן נאה בין הסגנונות, הוא לא מצליח להיות יצירה מוזיקלית טובה והולמת בתור עצמה, לדעתי הוא מהווה את אחד מאלבומיה הפחות מוצלחים של הלהקה - להבדיל מהיצירות שבאו רק לפני כן - כדוגמת When Times Burn Red. בסופו של דבר, למרות שלא מדובר ביצירת מופת, למי שמתגעגע לז'אנר זה מבחינות געגוע נטו - ולא יזיק לו לשמוע אלבום בלתי משמעותי אבל מגניב, שייתן נסיון, על אחת פי כמה וכמה אם הוא לא מכיר את Perzonal War, ואז שילך וישמע גם דיסקים קודמים שלהם. כן, אני מדבר אליך, בחור עצלן. תתחיל להזיז את עכוזך לכיוון חנות התקליטים ותראה למר Zimmer כמה אתה אוהב פאוור \ ת'ראש!
|
