לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01.Abrasive Rage
02.Living To Die
03.Dying to Live
04.No Way Out (Margarina)
05.War
06.Fearless
31/07/2009
Abrage - Abrasive Rage
מאת: עדי כהן
ל-Abrage הירושלמים יש לא מעט אמביציה, וה-EP הראשון שלהם הוא ההוכחה לכך. Abrage הם שילוב של ת'ראש מטאל מסורתי Pantera סטייל, יחד עם גרוב ושירה מלוכלכת. לא ברור על מה הם כועסים כל כך, אולי על הגיוס לצבא שדי הוריד את פעילות הלהקה למחתרת, אבל מה שכן – הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ודפדוף מהיר בחוברת המצורפת מוכיח את זה - חולצות מקושקשות, פרצופים מצחיקים ואפילו גזירת שיער קבוצתית. מה גם שיש להם שיר העונה לשם "מרגרינה".
החבר'ה הצעירים נוקטים גישה בריאה לחיים שמתבטאת לא מעט במוזיקה שלהם ועושה רושם שהם לא מהלהקות שבטוחות שהן הדבר הבא שאף אחד לא שמע עדיין ולכן גם מרשות לעצמם להסתובב עם האף בתקרה. נהפוך הוא, הם מחוברים למציאות: מצד אחד מרשים לעצמם לשאוף, להט צעיר שלא הספיק להתלכלך בפוליטיקה עדיין ממש נוטף החוצה מה-EP שלהם, אבל מצד שני גם יצאו בהכרזה שפעילות הלהקה פחות או יותר מופסקת לשלוש השנים הקרובות, אותן יבלו בצבא. ההכרזה אגב, לא מנעה מהם להסתער על הבמה בהזדמנות הראשונה שהיתה להם לפני כמה שבועות.
קצת תמוהה בעיני ההחלטה להכנס להקלטות כשברור לכולם שהלהקה אוטוטו תתפקד לפרקים במקרה הטוב או תפסיק לתפקד לחלוטין במקרה הרע. יש בזה משהו תמים ואופטימי, נסיון להשאיר משהו אחריך כתקווה למשהו גדול יותר או אולי משהו לא גמור שניתן לחזור אליו לאחר ההפסקה, אבל זו גם לא מעט השקעה נפשית וכספית במשהו שלא ידוע עתידו. אני אישית מעריכה את הנסיון מכיוון שזה מעיד על שאפתנות, מעין הבטחה להמשך קיום הלהקה בסצינה בה קמות להקות קטנות, עושות הרבה רעש ומתפרקות בקול ענות חלושה בלי שום תוצר ממשי ביד. במקרה של Abrage, גם אם הלהקה תחדול מלהתקיים לפחות הותירה משהו אחריה ולא רק רעש, צלצולים והבטחות ללא כיסוי.
השיר "Abrasive Rage" זורק אותנו מיד לעולמות אדומים של כעס. ישר ולעניין Abrage מביאים לנו את ההמנון שלהם, עם הרבה דם וצעקות. זה אולי לא השיר הכי טוב ב-EP, אבל הוא בהחלט "כאן ועכשיו" - לא קשה לי לדמיין אותם מבצעים את השיר על במה כשקהל שלם צורח איתם את הפזמון, שהוא גם שם השיר ושם ה- EP . "Living To Die" כבר יותר תופס לי את האוזן עם משחקים מעניינים, מה גם שהצורה בה הוא מתחבר לשיר הראשון פשוט גאונית – בשמיעות הראשונות הייתי בטוחה ששלושת השירים הראשונים הם בעצם שיר אחד. המהירות פה משחקת תפקיד אבל הברייקים, שבירות הטמפו, עוצמת השירה והשימוש הנכון במצילות כשצריך, עושים את השיר. כשהסולן יורד פתאום לשירה נקייה על ליין גיטרות מלודי זה פשוט מגוון ויפה, וחבל שאין יותר קטעים כאלה באלבום.
"Dying to Live" הממשיך את הנושא המלודי הקצרצר שהוצג בשיר הקודם, והמבוצע על ידי יוחאי דווידוף (Acropolis) הוא פנינה אמיתית. הוא אמנם קצר מכפי שהייתי רוצה, אך מספק רגיעה מכל הכעס, ללא ירידה ברמות המתח והעצבים. דמיינו את זה ככסיסת ציפורניים רגע לפני ההתפרצות. החיבור בין שני השירים המשלימים זה את זה כבר ממש הזכיר לי כמה שירים בלתי שגרתיים של Pantera (נניח, "Floods", בזכות השירה העמוקה של דוידוף), רק עם סקרימים במקום שירה נקייה ברוב המקרים.
"War" מחדש לנו בתופי המלחמה שלו ובעבודת הגיטרות בשיר הזה, הרבה שריקות ודיסוננטים אה-לה-Lamb of God, והן גם יודעות לקחת אחורה כשצריך, מה שנותן יותר מקום לשירה לפרוץ קדימה. האתנחתא הגרובית באמצע השיר ממש במקום, גם יש סולו עם ליקים מגניבים שממש נשמע כאילו נלקח מ- Cowboys From Hell וגם רגע בו כל הכלים משתתקים פרט לרית'ם קליל. "Fearless" ממשיך את הקו הזה, רק באווירה כעוסה ומהירה יותר ועם הרבה Fuck בכל מקום, סיום זועם ללהקה זועמת.
לא מצאתי הפתעות בליריקה ואולי היה כדאי לערב עוד כותבים מכיוון שהתכנים זהים מדי וחסר לי קצת חשיבה "מחוץ לקופסה". הגיטרות עושות עבודה מגניבה בהחלט, אבל ברוב המקרים הסולואים נשמעים כמו אוסף של "ליקים" טכניים. סולו או שניים הבנויים היטב, עם ליין מלודי עם עמוד שדרה היו יכולים לשדרג שיר בכמה רמות.
לו הייתי יכולה לשנות משהו ב-EP הזה, הייתי שמה את התופים במרכז העניינים עם סאונד מחמיא לסנר, לגיטרות הייתי בוחרת סאונד חד ומתפזר פחות, מעט וינטאג'י אפילו, ולזמר הייתי מוסיפה נפח וחום על המיקרופון. הסאונד וההפקה מאכזבים אותי מעט שכן עם קצת ליטוש ועריכה היה אפשר להחמיא לנגנים הרבה יותר. חסר לי דיוק בלתי מתפשר כיאה למשהו גרובי-טכני כמו שהלהקה רוצה להעביר, מה שהיה אפשר בקלות לשפר עם סאונד ישיר יותר, פחות מלוכלך ומתפזר, אפילו שזה נורא אופנתי כרגע לשים גיטרות צורחות בדיסטורשן מלוכלך במרכז. גם השירה היתה יכולה להיות חדה יותר וההפקה כולה נשמעת תוצרת בית. התופים נמצאים לגמרי ברקע, Big No-No מבחינתי כשזה מגיע לגרוב.
ברור לי שזה עניין הכרוך בלא מעט כסף, מה שבדרך כלל אין בשפע לחבר'ה בני 18 על סף גיוס, אך להבא הייתי רוצה לשמוע אותם עוברים תחת ידיו של מפיק מוכשר בסטודיו רציני, עם סאונד מחמיא והפקה שוברת קירות. יפה עשתה הלהקה כשהחליטה להוציא EP ולא אלבום, משום שהם מסוגלים ליותר מזה מהבחינות האלה – המוזיקה אחלה אבל צריך גם את הסביבה הנכונה כדי לתמוך במוזיקה ולהעביר אותה כראוי לה. מה שכן, הבחירה במאור אפלבוים, הישראלי שלנו בחו"ל, לעבודת המאסטרינג היתה צעד נבון.
בסופו של דבר, מה שהכי אהבתי ב- Abrasive Rage ומה שלדעתי מייחד אותו הוא התשוקה, ההומור והתמימות שהוא משדר. הרוח הצעירה דומיננטית שם ואני מקווה שזו תישאר גם בהוצאות עתידיות, כאשר חברי הלהקה יתבגרו ויתלכלכו בברנז'ה המטאליסטית הלא אוהדת לעיתים, או כאשר ייאלצו לבלות ימים כלילות באיתור לייבלים וחברות הפצה, ייתקלו בקשיים אישיים וכספיים ויתייאשו מכל העסק הלא בדיוק משתלם הזה שנקרא "לעשות מוזיקה כאן בארץ", כולנו יודעים כמה זה קשה ומתסכל. אבל יש לי הרגשה ש- Abrage יעברו את כל זה ובחיוך, דווקא בגלל שהם לא לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. כל להקה אחרת כבר היתה יוצאת בהודעות דרמטיות על פירוק או במונולוגים מתוסכלים מאת חברי להקה ממורמרים, ואילו Abrage העדיפו לתת לעולם תוצר מוקלט עם המקסימום שיכלו לעשות באותו הרגע, להשאיר משהו אחריהם כהבטחה לשובם. זה מה שנקרא להתעלות מעל עצמך, ובייחוד במדינה המעודדת לבינוניות, במוזיקה ובכלל - זה ראוי להערכה.
|
