|
15/09/2009
Ahab - The Divinity Of Oceans
מאת: מתן ג'ונאס
בקיץ שנת 1997 נקלטו בידי חיישנים אמריקאים באוקיינוס הפסיפי, כ-2,000 ק"מ מחופי צ'ילה, סדרת רעשים בתדרים אולטרה-נמוכים, שמקורם נשאר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. המדענים, מהמכון הלאומי האמריקאי לחקר האוקיינוסים והאטמוספירה, שגילו והקליטו את הרעש המסתורי, הדביקו לו את שמו ההולם - The Bloop - ופרסמו כי אם הרעש נוצר על ידי יצור חי, אותו יצור צריך להיות גדול פי כמה וכמה מהלויתן הכחול, היצור החי הגדול ביותר שידוע לאדם (שאורכו 32 מטר ומשקלו כ-170 טון).
כצפוי, תאורטיקנים רבים ניסו להסביר במשך השנים את מקור ה"בלופ" - יש כאלו הטוענים כי זה יכול להיות צלופח ענק או תמנון עצום מזן שלא ידוע עדיין לאדם, מדענים מסויימים העלו השערות כי מדובר בהתפרצות הר-געש תת-מימי פעיל או בתזוזת לוחות טקטוניים מתחת למים, וחובבי H.P Lovecraft מצאו את ה-"בלופ" כהוכחה נדירה לקיומו של Cthulhu, היישות האגדית שקבורה בעיר הטבועה R'lyeh, שממוקמת לפי לאבקראפט קרוב מאוד למקום שבו נקלט הרעש.
אך די לתאוריות ולקונספירציות, גבירותיי ורבותיי, עבדכם הנאמן עלה ללא צל של ספק על התשובה לתעלומה. אין זה קת'ולו ואין זהו הר געש, וגם לא תמנון ענק וחלקלק. מקור ה"בלופ" הוא ככל הנראה אחת היצירות הראשונות של להקת הפיונרל דום הגרמנית Ahab, שמנגנת, לפי הגדרתה Nautical Funeral Doom. טוב, אז אולי קצת הגזמתי, אבל בחמש השנים האחרונות Ahab ביססו את מעמדם ככוכב עולה ממעמקי האוקיינוס, וזהו האלבום המלא השני שלהם, לאחר שכבר יצא לי לבקר את The Call of the Wretched Sea משנת 2006, למי שזוכר. האלבום החדש לא שונה מאוד מקודמו, וממשיך בקו המוצלח שהלהקה הכתיבה לעצמה.
השיר שפותח את האלבום, "Yet Another Raft Of The Medusa", מתחיל עם פתיחה שקטה ואקוסטית, מתגבר לאורך שלוש דקות של מעין אינטרו לאלבום, ומתפרץ עם הגראולים החזקים והנמוכים של הסולן, דניאל דרוסט. השיר מתפתח בתבנית שבה בית אחד יותר כבד עם הגראולים, והבית הבא טיפה יותר רגוע, עם שירה נקייה מפיו של דניאל גם כן. אספקט חדש שבהחלט מתבלט באלבום החדש בהשוואה לקודם הוא תוספת של מלודיות וסולואים במהלך השירים, שמופיעים גם בשיר השני שהוא גם שיר הנושא, "The Divinity Of Oceans". השיר נפתח במגמה קצת יותר מהירה, נשבר לקטע ארוך, אווירתי ושקט עם שירה נקייה, ומסתיים במסה של סולואים בגיטרות מלוכלכות ונקיות לסירוגין, עד לסיום השיר.
כל השירים באלבום די ארוכים, כשהקצר ביותר עוצר את השעון בסביבות ה-7 דקות והארוך לקראת ה-13 דקות, אך גם בשירים הארוכים וגם בקצרים (לא ש-7 דקות זה קצר במיוחד, אבל יחסית לפיונרל דום, אפשר להתייחס לזה כקצר), נשמרת רמת עניין גבוהה יחסית, עם גיוון במוזיקה - הפיונרל דום והגראולים הנמוכים והמפלצתיים שולטים פה כמובן, אבל יש גם לא מעט קטעים יותר מהירים, כמעט דת' מטאל אפילו, שאותם למדנו להכיר גם באלבום הקודם, וכמובן חלקים שקטים יותר ואווירתיים שמתפקדים כהפוגות בין הקטעים הכבדים והמאסיביים ומאפשרים כניסה והתחברות קלה יותר גם למתחילים בז'אנר הפיונרל דום.
השיר הבולט והאהוב עליי בכל האלבום הוא "Redemption Lost", שמגיע בדיוק באמצע, איפה שבדרך כלל יושב פילר לא מעניין ומשעמם... השיר מתחיל בקטע אינסטרומנטלי של 3 דקות, עם גיטרה נקייה שמזכירה בצורה מסויימת Post-Rock, ז'אנר אהוב עליי למדי, וממשיך לאחר מכן בריף כבד ובאסי במיוחד, כמובן בליווי הגראולים של הסולן שלא מאחרים לבוא. האווירה לכל אורך השיר מצוינת, כבדה ובעלת ניחוח על-טבעי כזה, והסיום של השיר הוא בין היפים ששמעתי בז'אנר, ומשאיר טעם של עוד, כך שלפי דעתי השיר הזה היה צריך לסגור את האלבום, שכן כל מה שבא אחרי הסיום הזה פשוט פוגם בטעם המושלם שהוא משאיר אחריו.
זה לא שההמשך לא טוב, שירים כמו "Tombstone Carousal" שמאופיין במוזיקה טיפה מהירה יותר, או "Nickerson's Theme", השיר שסוגר את האלבום, שמורכב ברובו ממלודיות גיטרה על גבי ריפים איטיים, ושירה נקייה מעל לקינוח. בסה"כ יש פה אלבום מעולה, גם למתחילים וגם לוותיקים בז'אנר, ואני ממליץ עליו בחום רב, וגם כאמור על האלבום הקודם של הלהקה - שניהם אלבומים מצוינים, מעניינים ורעננים בז'אנר שב-15 שנה האחרונות לא השתנה הרבה.
|
