|
02/02/2010
Old Man's Child - Slaves Of The World
מאת: אלעד מיאסניקוב
Thomas Rune Andersen הוא בחור פעיל. אני לא מתכוון שהוא עושה הרבה כושר ומשתתף בתחרויות ריצה, משחקי כדורגל או התאבקות חופשית בסגנון רומי-יווני (אני מאוד מקווה שהוא גם לא מושח את עצמו בשמן להנאתו האישית). כיוון שאין לי מושג (ואני גם לא רוצה שיהיה לי) לגבי חיי המין שלו - אני גם לא מתכוון במילה פעיל בהיבט הזה. הבחור פעיל בכך שמלבד זה שהוא עובד כגיטריסט במשרה מלאה של Dimmu Borgir ושותף מלא ביצירה ובכתיבה של הלהקה תוך כדי סיבובי הופעות חוצי יבשות, מדינות וערים, Thomas או בכינויו Galder (ומעכשיו אציין אותו תחת הכינוי הנ"ל) יוצר בלאק מטאל סימפוני תחת השם Old Man's Child.
הלהקה לא הייתה תמיד הרכב של אדם אחד. היא החלה תחת השם Requiem עוד ב-1989 וביצעה בתחילת דרכה שירים של Metallica ו-Slayer. עם שינוי השם, הלהקה הוציא 2 אלבומים כהרכב מלא, אך מאז האלבום השלישי Ill-Natured Spiritual Invasion הלהקה הפכה להרכב יחיד, כאשר Galder בתפקיד הכול יכול. את עמדת המתופף תפס Gene Hoglan באלבום ההוא, אבל מאז ההרכב אינו יציב ונגנים שהיו בתחילת הדרך באו והלכו. כעת Galder אחראי על הקלידים, הגיטרות, הבס והשירה כמובן, כאשר מי שמלווה אותו בהפצצות הוא Peter Wildoer (שעבד עם Pestilence ו-Darkane בין השאר) בעמדת המתופף המתחלף.
האלבום יצא ב-Century Media ומגיע בעיצוב מרהיב ומושקע מבית היוצר של Gustavo Sazes (אחראי על העיצוב של אלבומם החדש של Dream Evil, Nightrage ועוד רבים). הסאונד לא מבריק, לא מהוקצע וזאת למרות ש-Fredrik Nordström מעורב בתהליך ההפקה. ניתן דגש לנושא השירה והגיטרות כמובן, אך הצליל שהסנייר קיבל חלול ולא מאוזן מול שער חלקי מערכת התופים, מה עוד שהסולואים לא ממש בולטים. השירים ממוצעים באורכם, אבל ממש לא ממוצעים במבנה שלהם. Galder משתמש בריפים מורכבים, מלאי חלופת מקצבים המלווים בתיפוף מתאים. ישנם סממנים רבים של דת' קלאסי, ריפים פשוטים המלווים בתיפוף מהיר וישיר ושירת גראול "רגילה". השימוש בקלידים, בבליצים, בליריקה, בריפים מהירים וכמובן בשירה בטונים קצת יותר גבוהים מזכירה לנו שמדובר בבלאק מטאל מלודי אמנם, אבל טכני למדי.
האלבום נפתח בצורה לא מבטיחה, Galder מנסה להכניס המון אלמנטים שנובעים מכישרון עצום לקטעים קצרים יחסית (אורכו של שיר ממוצע באלבום הוא 4 דקות) ויוצר עומס על המאזין. סגנון מוזיקלי כזה צריך להיקלט אצל המאזין בלי יותר מדי מאמץ או לפחות להיות יותר נגיש להאזנה אם לא ל-Head Banging ופורקן עצבים. אחרי מספר שמיעות חוזרות, באמת שניסיתי לתת לאלבום צ'אנס - אבל זה קשה. אין לי בעיה עם גישה טכנית לבלאק מטאל מלודי, אבל עד גבול מסוים. למרות שהאלבום רצוף בקטעים עצבניים ואגרסיביים דוגמת הריף שמלווה את הרצועה השמינית "Ferden Mot Fiendens Land" (לצד שילוב בס בולט וריף מהיר) עד לסיומה, אחרי 3 השירים הראשונים כבר נמאס.
ריבוי השבירות, שינוי מקצבים, הוספת קטעי פריטה "אפלים", קטעי קלידים, המון אקורדים וכד' פשוט מוציא את המיץ. אם עלי לכתוב סקירה פרטנית של השירים כמו שהכתבים נוהגים לעשות בחלק מהסקירות, אני אזדקק ל-4 עמודים והרבה מאוד זמן ואז יהיה עדיף לכם לקרוא את ניתוחו של אבשלום קור למקור המושג ופירוש המילה "כיווץ דיפתונג". כראיה להבדל העצום בין האלבום הזה לשאר אלבומי הלהקה - בהוצאת הדיגיפאק שבידי הוסיפו את "Born Of The Flickering" כבונוס וההבדל ניכר. שיר שממחיש איך ניתן לעשות בלאק מטאל Straight Forward אך קצת יותר מהוקצע ומודרני. האלבום מיועד לקהל מאוד מצומצם לדעתי - מעריצי Old Man's Child השרופים והסלחניים, חובבי דת' \ בלאק טכני או לאנשים עם הרבה זמן פנוי. אם אתם מחפשים בלאק אגרסיבי ובועט תפנו לאלבומים אחרים של הלהקה. לסיכום, הייתי צריך להוסיף את האלבום לרשימת אכזבות שנת 2009.
|
