|
11/05/2010
The Wounded Kings - The Shadow Over Atlantis
מאת: מתן ג'ונאס
זה מתחיל מהעטיפה, ממשיך במוזיקה ומסתיים בהפקה ובהגשה - הכל באלבום החדש של The Wounded Kings זועק אולדסקול-דום-מטאל. ממש כאילו האלבום הזה יצא במחצית הראשונה של שנות ה-80, ולא בעולם המטאל המודרני של שנת 2010. אין פה נגיעות דת' מטאל, אין פה גראולים, ואין פה גיטרות שמכוונות נמוך, אפילו נמוך מדי. יש פה רק אלבום, שיסודותיו במטאל האנגלי הישן והטוב, ומושתת על הבסיס האמיתי של המוזיקה: ריפים טובים. רק ריפים טובים, בלי טריקים בהפקה, בלי אפקטים מוגזמים. רק ריפים טובים.
המוזיקה עצמה, מחווה ברורה ללהקות הישנות של פעם - השפעה עצומה בכתיבה מצד להקות כמו Saint Vitus, Witchfinder General ו-Pentagram, אבל עם טוויסט טיפה יותר מטאליסטי, מאשר הכיוון הבלוזי המקורי של הלהקות הנ"ל. הריפים איטיים, לעתים על גבול ה-Funeral Doom, אבל ברוב הזמן שומרים על מסגרת מסורתית מבחינת ההלחנה. תחשבו שאם הייתם מגבירים את הקצב ב-20 BPM, הייתם מקבלים את Black Sabbath. אבל למרות התחושה הזאת, עדיין יש משהו נכון במה ש-The Wounded Kings עושים. כאילו לקחו את הדום המסורתי, ונתנו לו טוויסט יותר קיצוני, וזה יוצא די טוב בסופו של דבר.
האלבום עצמו מורכב משישה קטעים, מתוכם שני קטעי מעבר רגועים יחסית ("Into The Ocean's Abyss" ו-"Deathless Echo"), שמהווים הפסקות קלות למנוחה בין התקפות הדום הכבדות וחסרות הרחמים. כששומעים את האלבום ברציפות לכל אורכו, אלו הפסקות מבורכות, שכן המוזיקה בשאר האלבום מאוד אינטנסיבית. השיר הראשון, לדוגמה, הוא אפיזודה ארוכה בת קרוב לעשר וחצי דקות, כמעט ללא הפוגה, ומייד אחריו מגיע שיר נוסף שלא מפסיק לחבוט במאזין עם ריפים כבדים ומצויינים, ומעל לכל, שילוב של מלודיות מלנכוליות, שמוסיפות לחומת הסאונד המלוכלכת של הגיטרות המלוות, אך גם מעניקות נופך מלודי מעניין למוזיקה.
הסולן George Birch אגב, הוא גם הגיטריסט (ובעבר, גם הבאסיסט), וקולו מזכיר מעט את Scott Weinrich מ-Saint Vitus, בהכלאה מוזרה עם Lee Dorrian מ-Cathedral. בכלל, נדמה שהשירה מגיעה ממרחק מסויים ולא ביחד עם שאר הלהקה, מה שמשרה אווירה ייחודית ומצמררת לשירים - אך מצד שני מקשה קצת על הבנת הליריקה מן השירה. למי שלא מכיר את השמות הנ"ל (תתביישו לכם!), דמיינו לעצמכם שירה נקייה, מעט עמוקה ומאוד עוצמתית, עם קמצוץ של סגנון השירה מז'אנר הסטונר רוק. בהחלט שילוב מעניין, אולי לא מסורתי לחלוטין בהתאם לסגנון, אבל בהחלט יושב טוב עם הליריקה והאווירה הכללית של המוזיקה.
קשה קצת לתאר את המוזיקה, ולמי שלא מכיר ואוהב את הסגנון יהיה מאוד קשה להתחבר לאלבום כזה. דום מטאל אף פעם לא היה הסגנון הכי פופולארי בסצנה, וגם בתוכו קיימים תת ז'אנרים הרבה יותר פופולאריים מהדום המסורתי הישן ש-The Wounded Kings מציגים. זה לא בכיוון המיינסטרימי, כמעט דת' מטאל, של להקות כמו Swallow The Sun או My Dying Bride, ומאידך, זה לא הסגנון הקיצוני שיימשוך את אוהבי האקסטרים, כמו הפיונרל דום. זה משהו ישן, שכמעט ונעלם מן העולם (קצת כמו הת'ראש מטאל האמיתי של האייטיז), שרק מי שבאמת מכיר את השורשים יוכל לאהוב. אבל מי שנופל בהגדרה הזאת - מצפות לו 40 ומשהו דקות של תענוג רצוף, איטי וכבד. מומלץ בחום.
|
