|
20/06/2010
Memory Driven - Relative Obscurity
מאת: מתן ג'ונאס
ספק גדול אם אי פעם שמעתם על דניס קורנליוס, ולמען האמת, גם אני לא שמעתי עליו עד עתה, אבל מסתבר שהוא בחור די גדול בסצינת הדום מטאל האמריקאית (ובחור די גדול בפני עצמו, אבל זה לא רלוונטי). ב-38 שנות חייו הספיק דניס לתרום את מיתרי הגיטרה שלו ואת קולו למגוון של להקות, הנעות על הספקטרום שבין הדום מטאל לדת' מטאל, וביניהן – Revelation, Place of Skulls, Doomstone ואחרות, רובן יחד עם הגיטריסט השני בלהקה הנוכחית, כריס גרינווי. אף אחת מהלהקות האלה לא פרצה במיוחד לתודעת העולם, ורובן התפרקו, רק כדי לעלות באוב מחדש תחת שם אחר, ולהתפרק שוב.
עד שיום אחד, בשלהי ספטמבר 2008, מצאו דניס וכריס שני חבר'ה נוספים, אחד על התופים והשני על הבאס והסינת'יסייזר, והקימו את Memory Driven, שחתומה כרגע בלייבל I Hate Records, ותוך פחות משנה הוציאו את אלבום הבכורה, Relative Obscurity. ההשפעות שהחבר'ה האלה מציינים די מופרעות, ונעות בין Saint
Vitus, דוראן דוראן ו-Soundgarden... כן, זאת לא בדיחה, אשכרה דוראן דוראן. בכל מקרה, אם תהיתם, אין פה שום דוראן דוראן וגם לא זכר לקולו הענוג של כריס קורנל, אבל המוזיקה היא באמת די קשה לתיאור. בליל מוזר בין מורכבות ולחנים פרוגרסיביים, לריפים כבדים במיוחד הלקוחים מעולם הדום מטאל, וקטעי סינת'יסייזר שדי מזכירים את הצלילים המוזרים מעולם הדראם-אנד-בייס והדאבסטפ.
כזה הוא הקטע הפותח את האלבום, Super Nova, אינטרו של סימפולי צלילים, באס מתגלגל, גונגים ושטויות אחרות, שמשרה אווירה מיסטית משהו לקראת השיר השני, Nonprofundi, שנפתח בריף די מהיר ובסגנון פרוגרסיבי, המזכיר מעט את הלהקה הפינית המצוינת Ikuinen Kaamos, ודניס מצטרף בשירה נקייה, אך עם אפקט ווקאלי די מעצבן שגורם לו להשמע כאילו הוא שר לתוך טלפון סלולארי. השיר נשבר מהר מאוד לקטע אקוסטי, משם למערבולת פרוגרסיבית עם סולואים נחמדים, ומשם חוזר לקטע הסאמפלים שפותח את האלבום, בחירה די מוזרה לסיום שיר, אבל מלבד זאת, בהחלט פתיחה מרשימה לאלבום.
השירים הבאים, Is There Something There? ו-Heaven's Vast, נוטים יותר לכיוון הדום מטאל, ושומרים על מבנה יותר מסורתי, עם פחות שינויי מקצבים, ריפים יותר כבדים ומבוססים, והרבה יותר איטיים מהשיר הקודם. האפקט המעצבן עדיין צמוד לשירה של מר קורנליוס, אבל לאט לאט מתרגלים אליו, וגם ככה נראה לי שהבחור איננו זמר מרשים במיוחד, לכן אולי עדיף שיהיה עם האפקט ונסבל, מאשר בלעדיו ולא-נסבל. השיר החמישי, Moment, מתחיל כשני האחרונים, אך לאט מתקרב יותר לתחום הפרוגרסיב, עם שינויי מקצב מעניינים וריפים טובים, ושוב, גם הוא, נגמר בקטע אלקטרוני לא ברור. נראה כאילו הבאסיסט, אחד דיוויד ניוקומב, נורא אוהב לשחק עם הסינת'יסייזר, וזה נחמד לפעמים, אבל מתחיל להוות מועקה מסויימת כשכמעט כל שיר מסתיים בקטע שכזה. השיר הבא, Ostrakon, הוא קטע אינסטרומנטלי בן כמעט 6 דקות, ונשמע כאילו לקחו שיר סטנדרטי של Opeth והורידו ממנו את שכבות השירה של מיקאל אקרפלד. לאחר מכן מגיע עוד קטע אינטרו אלקטרוני, ושיר פרוגרסיבי מצויין נוסף, Melt Into, שלאחריו מגיע עוד משהו לא ברור, שיר שמתחיל כדום מטאל, אך לקראת שליש הדרך הופך שוב לערבוביית סאמפלים אלקטרוניים.
השיר הלפני אחרון, The 13th Baktun, הוא סביר להניח השיר הטוב באלבום, שנפתח בריף מעניין במיוחד, שמוביל את השיר בוריאציות שונות על גבי המקצבים המתחלפים לכל אורכו, עם עוד סיום אלקטרוני מעצבן, אבל אפילו זה לא מצליח להרוס שיר מוצלח מאוד שכזה. השיר האחרון הוא חזרה לשורשים האיטיים והפרימיטיבים יותר, כמעט ללא מוטיבים פרוגרסיביים, ועם הפייד-אאוט המתבקש, תם ונשלם האלבום.
מילה אחת קטנה לפני הסוף – ההפקה. לא בובמסטית מאוד כמו שלהקות דום מודרניות נוטות להציג, אך גם לא נקייה וממוקדת מספיק בשביל שקטעי הפרוגרסיב הרבים באלבום ייפתחו לחלוטין ויוצגו במלוא הדרם. והמיקס, המיקס איום ונורא. הבאס, לדוגמה, שיש לו סאונד סביר ביותר באופן כללי, יושב הרבה יותר מדי דומיננטי ברוב השירים (ואני עוד באסיסט בעצמי, שזועק על קיפוח במיקס ברוב המטאל המודרני). השירה, עם האפקט המעצבן שלה, נשמעת מרוחקת ולא בולטת מספיק. עם מיקסר טיפה יותר מקצועי, סביר מאוד להניח שהתוצאה הסופית הייתה מוצלחת בהרבה, והייתה הולמת יותר את המוזיקה הלא רעה בכלל ש-Memory Driven מסוגלת אליה. בקיצור, האלבום הזה, הוא כמו הרבה אלבומי בכורה – הרבה פוטנציאל, חלקו ממומש וחלקו פחות. מאוד בוסר, עם ניצול מוגזם של גימיק מסויים שקצת הורס, אבל בסך הכל, אלבום לא רע בכלל. אני אישית מצפה לשמוע שוב מהלהקה הזו בעתיד הקרוב...
|
