|
26/07/2010
Man Must Die - No Tolerance For Imperfection
מאת: עדי כהן
יש לי בעיה כואבת עם דת' מטאל, במיוחד המודרני: הכל נשמע לי אותו דבר, בליל של גיטרות חשמליות שמתנפצות בסערה חסרת פשר ותופים שגורמים לקצב הלב שלי להאיץ יותר מדי, סולן שצורח וצורח וכועס על כל העולם ו... די קשה לי להתחבר לזה, במיוחד כשאני לא באמת מבינה על מה הוא כועס כל כך ומה הוא בכלל אומר. לרוב אני מחפשת משמעות במוזיקה שלי, את שלב ה"לפרוק רגשות כי אף אחד לא מבין אותי" כבר עברתי. והבעיה העיקרית שלי עם להקות הדת' מטאל של ימינו (ואל תקפצו עליי) היא שפשוט... הכל נשמע לי בדיוק אותו דבר.
לצורך העניין, מעולם לא התחברתי ל-Symbolic של Death, מה שנחשב לאחד האלבומים שבנו את הז'אנר, אבל עדיין יכלתי להבין מה אנשים מצאו בו. היתה בו משמעות מסויימת, היה בו משהו. בכלל, נדמה שללהקות הדת' מטאל של פעם היתה איזושהיא אמירה, אבל היום, כשהסגנון נהיה כל כך פופולארי יחד עם יוצאי חלציו האיומים - מפלצות כמו מטאלקור, דת'קור וחברותיהן בנות הכלאיים, להקות קמות ונופלות בלי שישמעו עליהן בכלל, ורובן פשוט בדרך כלל לא מאוד מעניינות, ילדותיות ונוסחתיות, חוזרות על אינספור רעיונות שכבר ראינו ושמענו. בפעם הראשונה שאתה שומע משהו "כל כך כבד" אתה המום מהעוצמה. בפעם העשירית, יש לזה כבר פחות אימפקט. עקב ריבוי האכזבות בשנים האחרונות, גישתי הגורפת לנושא היא, לרוב - פשוט תנו לי להרקב בשקט עם המלודיה שלי ועזבו אותי מזה.
אבל מפעם לפעם מגיעה להקה שכן עושה לי את זה. זה קרה לי עם Lamb Of God למשל - להקה שפשוט היתה לי מובנת. התחברתי, ולכן גם נהניתי. זה תפס אותי. אז בסדר, Lamb Of God זו לא דוגמה, וזה גם לא דת' מטאל, אבל זו הוכחה לכך שאני לא לגמרי מקרה אבוד. גם Mutiny Within שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם השנה זכו ממני לשבחים, אמנם הם שילבו לא מעט מלודיה אבל גם בלעדיה היה אפשר לשמוע אצלם ניצוץ של גאונות. Man Must Die, בהקשר הזה, היא עוד דוגמה טובה ללהקה שכן הצליחה לתפוס אותי, לפחות בשירים מסויימים. העניין שלי התחיל בכך שהבטיחו לי שהיא "Lamb Of God מודרנית". אוקיי, אז אני מוכנה להקשיב. עטיפה שנראית כמו ציור "הצעקה" בגרסת המטאל ושמות שירים שנשמעים כאילו Slayer כתבו אותם, זו גם התחלה טובה - הליריקה לצערי אמנם לא מתקרבת לקרסוליים של הליריקה החולנית והפואטית של Slayer, אבל ממילא לא ציפיתי ליותר מדי.
שני השירים הראשונים מאכזבים - הם מלאים בדיוק באותה נוסחתיות שאני נרתעת ממנה, שום דבר חדש כאן, פרט לכמה הפגנות כוח נחמדות בשיר השני דוגמת צעקת "Fuck You" בגרון ניחר שוב ושוב, ושינוי בריף הגיטרות שהופך אותן לאפלוליות משהו. "Kill It, Skin It, Wear It" כבר יותר נוח להאזנה, מצד אחד יש כאן המון כוח של תופים שלא נחים לרגע, טירוף אחד שלם של תופים וגיטרות וזמר שצורח מעל הכל, החזרה על משפט המפתח מאוד עוצמתית משום שהיא איטית יחסית לקצב המהיר של השירה, מה שיוצר סוג של ברייק שמדגיש את המסר, גם אם כל הכלים לא חדלים מהכאוס שהם יוצרים. אי שם באמצע השיר יש לנו הפוגה קצת יותר מסודרת, הקצב נהיה גרובי יותר, השירה מתמתנת והגיטרה מתחילה להפציע קדימה. הכלים מדגישים את המוטו לפניו ולאחריו, וכשהזמר מתפרץ בצרחה משוגעת הגיטרות נכנסות לסוג של אטרף מסודר בחסימות מדוייקות, מה שעושה לי סדר בתוך הבלגן.
"It Comes In 3's" ממשיך את הגרוב - התיפוף עדיין בדאבל בס מהגיהנום (תנוח קצת, אחינו) אבל הגיטרות איטיות נותנות את המסגרת כמו שצריך. הקונטרסט בשיר מצליח לבנות אותו בצורה טובה, וכשהמתופף מתחיל לשחק עם רולים על המצילות פה ושם זה כבר באמת תופס את העניין שלי, במיוחד כשעל זה צורחת לי גיטרה בסוויפ מדויק. השירה, כשהיא נכנסת מעל הכל, נשמעת אפלולית ומפחידה מכיוון שהכלים כבר הצליחו לספק את האווירה הראויה לה. מזכיר לי קצת את "Omerta" של Lamb Of God. עוצמת השירה מורגשת ב-"Dead In The Water", שם היא מושכת את השיר כולו אחריה ומשתנה מגראולים קלאסיים לצרחות Shriek מוטרפות שמכווצות לך את הלב. עבודה נהדרת על התופים, כאן באמת אפשר לשמוע אותם במיטבם במיוחד לאחר הברייק, והגיטרות מתעלות על עצמן בשריקות ודיסוננטים - זהו, התאהבתי.
חבל שהאלבום נופל בחזרה לנוסחאות ולמהירות חסרת הטעם די מהר, וזו לדעתי הנקודה החלשה בו, אבל לפחות "What I Can't Take Back" האינסטרומנטלי נותן לי אי קטן של שקט - שיר רגוע, גיטרות בפריטה נקיה, מתופף שיודע מה הוא עושה ועדיין האקורדים מתוחים והאווירה שעל סף התפרצות לא תניח לנו ליפול לצלילים הטונאליים המיוחלים. ב-"Reflections" יש משהו מעבר. קל לשמוע שיש מאחור איזה רגש חבוי, מסר אישי שהזמר מנסה להעביר לנו, במיוחד בקטעים בהם הוא צועק ללא ליווי וניתן לקלוט את המילים. השיר נוטף מכאב לב והחמצה ואי אפשר שלא להרגיש את זה. בהתפרצות שלאחר הירידה המלודית כבר אי אפשר להכחיש - מדובר במשהו שנכתב מהלב ושעדיין מדמם, ומכיוון שכך זה גם נכנס ישר לנשמה ועובר השלכה ישירה לכל פרידה שחוויתם אי פעם.
על העטיפה חברת התקליטים ממליצה על Man Must Die: "אם אתם אוהבים את Cannibal Corpse, Behemoth, Dying Fetus, Nile" ועוד. אני אישית חושבת שכל קשר בין הלהקה הזו ללהקות המוזכרות לעיל מקרי בהחלט ושגם מי שחולה על Pantera עשוי להנות, בזכות הגרוב והטכניקה המעולה שמונעים מהאלבום לעייף, אבל אם זה הכיוון שהם בחרו לתייג את הלהקה תחתיו - שיהיה להם בכיף. הלהקה קיימת בסך הכל מ-2002, ואם היא היתה מספיק מעניינת כבר בדיסק הדמואים הראשון שלה שהכיל בסך הכל ארבע הקלטות מסכנות בכדי שהגיטריסט של Kataklysm יפיק אותה וכבר באלבום השני Relapse Records יחתימו, אז מי אני שאגיד אחרת. קשה עדיין להכריע לכאן או לכאן מכיוון שעדיין יש כאן כמה נפילות "למוכר והטוב", מה שמונע מהאלבום להתרומם באמת מעל מתחריו, אבל זהו בהחלט משב רוח מרענן בז'אנר לימי הקיץ החמים.
|
