|
29/12/2010
The Ocean–Heliocentric-Anthropocentric
מאת: מתן ג'ונס
יש משהו שאתם צריכים לדעת לגבי The Ocean – הם לא אוהבים לעשות דברים בקטן. הלהקה קיימת כבר עשור, ועוד לפני שקיימה הופעה אחת, החליפה למעלה מ-40 נגנים. ההוצאה הראשונה שלהם, דמו בשם Islands/Tides, היה שיר אחד של 30 דקות, מחולק למספר קטעים. בתור אלבום מלא ראשון, הם החליטו לעשות פרוייקט אלבום-כפול, כשאחד מהתקליטים מהווה צד יותר רך, עם אלמנטים קלאסיים ואווירתיים, בעוד שהשני יהיה הצד היותר מטאלי והקשוח. הלייבל שלהם באותה תקופה, Make My Day Records, לא הצליח להכיל את הפרוייקט השאפתני הזה, ומה שיצא בסופו של דבר הם שני אלבומים שיצאו בשנים 2004 ו-2005 – fluXion, הראשון, היה מעין אלבום מטאל אקספרמנטלי, חצי תזמורתי, בעוד ש-Aeolian הוא האח התאום המרושע שלו, אלבום פוסט-מטאל כבד ומסובך, עם לא פחות מ-7 זמרים שמבצעים את התפקידים הווקאליים השונים באלבום. שנתיים מאוחר יותר, בא לעולם Precambrian, עוד אלבום כפול, הפעם ב-Metal Blade Records. גם כאן, שני חצאים לאלבום (שעוסק מבחינה לירית בפרקמבריון, התקופה הגאולוגית המוקדמת ביותר של כדור הארץ, לפני היווצרות בעלי החיים), הראשון – מטאל-הארדקור כבד וקדחתני, והשני, חלק אקספרמנטלי יותר. גם באלבום הזה התארחו לא פחות מחברי התזמורת הפילהרמונית של ברלין, שמונה זמרים אורחים, ואחד קווין ספייסי, שסמפל מאחד הסרטים שלו מופיע גם הוא באלבום. ואז – התהפכו היוצרות. רובין סטאפס, הגיטריסט, ההוגה הרעיוני ומקים הלהקה במקור, החליט שנמאס לו מכל הבלאגן, והחליט להפוך את The Ocean (שבעיני עצמם, נקראו בכלל The Ocean Collective, מכיוון שלא היה גרעין קבוע במיוחד ללהקה) – ללהקה אמיתית. הוא אמר שלום לכל הנגנים שעבד איתם עד עכשיו, וחצה את הגבול לאלפים השוויצרים, לעיר הכי גבוהה באירופה, שם מצא שלושה מוזיקאים וזמר קבוע, והחבורה החדשה והמגובשת, החלה להקליט שוב. וכמו שאמרתי בהתחלה – למרות שזה נראה כאילו The Ocean התמסדו, ירדו חזרה לקרקע, או איך שבא לכם לקרוא לזה, הם לא אוהבים, או לא מסוגלים, לעשות דברים בקטן. במשך עשרה חודשים בשנת 2009 הם הקליטו מספיק חומר לאלבום כפול נוסף – אבל בשל החלטה פנימית, פיצלו אותו פעם נוספת לשני אלבומים ששוחררו בהפרש של שבעה חודשים אחד מן השני – Heliocentric ששוחרר באפריל האחרון, ו-Anthropocentric אשר שוחרר בנובמבר.
האח הראשון בפרוייקט הזה, Heliocentric, ממשיך את הקו שהלהקה תוותה ב-Precambrian, בהבדל קטן – הוא מרגיש הרבה יותר ממוקד, והרבה פחות מפוזר. במידה מסויימת, Heliocentric הוא מעין שילוב של שני החצאים המנוגדים למדי של Precambrian, והתוצאה היא אלבום פוסט-מטאל, שמסוגל להיות כבד ומוחץ מצד אחד, ומלודי ורך מצד שני. מעין יין-יאנג של מטאל ומוזיקה קלאסית, של סלאדג' ואווירתיות. אמת, האלבום עצמו הרבה פחות מסובך ודחוס מאשר Precambrian או אפילו Aeolian, אבל בשום אופן איננו נכנס לנישה האקספרמנטלית הטהורה של fluXion למשל. יש פה מן סטאטוס קוו מעניין מאוד, שאני אישית מאוד אהבתי. מבחינת מוזיקלית, האלבום מתנהל בצורה גלית משהו, כאשר יש עלייה במתח והאווירה נהיית יותר כבדה, מגיעה בלדה שמרגיעה מעט את העניינים, ושומרת על אש קטנה. כך זה עם Firmament המצויין, כבד וסלאדג'י כמו שצריך, ו-The First Commandment of the Luminaries שמגיע אחריו, שניהם נשברים ב-Ptolemy Was Wrong, בלדת פסנתר וכינור מרגשת. כך גם עם הדבר עם Swallowed by the Earth, שנסגר עם הבלדה הרגועה Epiphany. אבל, כשמגיעים לצמד השירים הסוגר את האלבום, מגלים שהכל בעצם התקדם לעבר קתרזיס גדול ומפציץ, בדמות שני טראקים שהם בעצם פאראפרזות שונות על אותו הרעיון (מוזיקלית וקונספטואלית כאחד). בהחלט סיום ראוי ומעניין לאלבום.
אי אפשר לכתוב על האלבום, או כל אלבום של הלהקה הזו, מבלי להזכיר את הקונספט שהוא סובב אותו. Heliocentric מתרכז כולו סביב התאוריה ההליוצנטרית, כמובן, ששינתה במאות ה-16 וה-17 את התפיסה האסטרונומית והפילוסופית בעולם, עם הגילוי כי כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת סובבים את השמש, ולא לפי המודל המקובל של הכנסייה, בה כדור הארץ הוא המרכז ושאר הכוכבים סובבים אותו. האלבום מתנהל במין ציר זמן, שמתחיל בתפיסה הנוצרית של בריאת העולם כמרכז עם "Firmament" – ההבדלה בין הרקיע למי הים, האור שנוצר ברקיע, וההתערבות האלוהית בתהליך. לאחר מכן, האלבום עובר לתקופת הגילוי ההליוצנטרי, עם Ptolemy Was Wrong, שמספר על תחילת ההבנה שהתאוריה של תלמי (אסטרונום יווני מהמאה ה-2 לספירה), לפיה כדור הארץ נמצא במרכז המודל האסטרונומי, איננה נכונה. לאחר מכן, האלבום ממשיך לעסוק בהתנגדות הכנסיה הנוצרית לגילוי החדש, בשירים 5-7 של האלבום, עד ל-Epiphany, שבו מתוודה המספר עלום השם על החששות שלו מהגילויים החדשים, עד שלבסוף הכל מתנפץ עם The Origin of Species ו-The Origin of God האימתניים, שבו המספר זונח לחלוטין את אמונותיו, ומתמסר לתאוריית האבולוציה ומשם לתקיפה של אחת השאלות הבסיסיות ביותר בוויכוח בין תומכי תאוריית הבריאה לתומכי האבולוציה – אם חייב להיות ארכיטקט לבריאת עולם כל כך מסובך ומורכב, מי תכנן את הארכיטקט? נשמע מסובך? רק חכו.
להזכירכם, באפריל הקודם הקליטו החבר'ה ב-The Ocean שני אלבומים ברצף – כשהשני הוא Anthropocentric. מבחינת סאונד והקלטה, אין פה הרבה הבדל, אבל מוזיקלית, האלבום השני הרבה יותר כבד ומטאליסטי מאחיו הבכור. כמו שכבר ציינתי בפסקאות קודמות, זהו 'שטיק' די מוכר אצל החבורה של רובין סטאפס, אבל בניגוד לאלבומים קודמים שנהנו מהניגוד הזה, פה לא מדובר בניגוד – אלא המשך ישיר של הקו שהסתיים בקתרזיס של Heliocentric. אינני יודע מה היה בדיוק בסטודיו ההקלטות של הלהקה באותה עיר אלפינית קרירה, אבל מבחינה יצירתית, יש פה הרגשה של יצירה תוך כדי תנועה – כאילו Anthropocentric נוצר מתוך Heliocentric, ולא כשתי יצירות נפרדות כמו בפרוייקטים הקודמים של הלהקה. מבחינה מוזיקלית כאמור, מדובר בסגנון יותר כבד ושורשי, וניתן לשמוע זאת כבר מהפתיחה – שיר הנושא המצויין, שמאגד כמה ריפים מעולים וכבדים מהחיים, כולל מעבר רגוע שנשבר מספר פעמים לתוך כאוס מוזיקלי מאורגן היטב. גם השירים הבאים, The Grand Inquisitor I: Karamazov Baseness ו-She Was The Universe המעולה (אולי השיר הכי טוב באלבום), מחזיקים באותו סגנון בסיסי – ריפים סלאדג'יים על גבול ההארדקור, טמפו בינוני-מהיר, הרבה שכבות של סאונד, וקולו של לוק רוזטי המצויין צווח לו מעל הכל. בניגוד ל-Heliocentric, הקטעים המלודיים כאן קצרים ואינם שירים של ממש, אלא הפוגות בתוך הכאוס של האלבום כולו. קטעים דוגמת For He That Wavereth… ו-The Grand Inquisitor III: A Tiny Grain of Faith הם מעין מנוחה-לאוזניים בעקבות כל המטאל הכבד שנחת עליהן, ולמרות שהם קטעים יפים בפני עצמם, החשיבות שלהם באלבום מתגמדת לעומת השירים האחרים. קצת חבל לי, מאחר והלהקה עשתה בלדות יפהפיות באלבום הקודם ובאלבומים קודמים, אבל אני מבין את החשיבה מאחורי הבחירה.
הקטעים האחרונים של האלבום, Sewers of The Soul, ו-Heaven TV, נוטים לכיוון יותר הארדקור ישיר ומהיר, חומר שעד עכשיו לא שמעתי כל כך ברפרטואר של הלהקה. יש בכך סטייה קלה מהסגנון, ואני פחות אהבתי אותם למרות שהם עדיין כתובים ברמה גבוהה. פשוט לא כל כך מתחברים לי לתמונה הגדולה. האלבום מסתיים, בהפתעה גמורה, עם The Almightiness Contradiction, קטע בלדה-מלודי יפהפה, בעל ליווי תזמורתי, שמהווה אנטי-קתרזיס לכל האלבום. יש מעין תחושה ש-The Ocean הוציאו את כל הכעס והאמוציות בתשעת הקטעים הקודמים, וכל מה שנשאר זה המוזיקה הכי עירומה ומופשטת רגשית שהם יכלו לכתוב. קטע יפהפה לדעתי, וסיום מרשים לא פחות לאלבום (בהשוואה לסיום של Heliocentric שהיה שונה בתכלית, וגם הוא מצויין). מבחינה קונספטואלית, Anthropocentric מתרכז בתפיסה הפילוסופית הנוצרית הפונדמנטליסטית, שבה כדור הארץ והאדם נמצאים במרכז היקום מבחינה פילוסופית. האלבום עוסק בעיקר ברעיונות שהעלו גדולי המחות הפילוסופיים, ביניהם פרדריך ניטשה, שרוב השירים באלבום מושפעים מכתבים שונים שפרסם ופיודור דוסטוייבסקי, ששלושת השירים בסאגת The Grand Inquisitor מבוססים על פרק מתוך ספרו "האחים קרמזוב", המספר על שני אחים – כומר ואתאיסט המתכתבים ביניהם בנושא האינקוויזיציה בספרד במאה ה-16, והקשיים באמונה שהיא מעוררת בהם. העלילה פה הרבה יותר מסובכת ופחות ישירה מאשר ב-Heliocentric, וקצת קשה יותר להבין אותה – אך בקווים כלליים מאוד, מדובר בתקיפה ישירה של תורת המוסר הנוצרית המקובלת, ובבסיס – בתפיסה הבריאתנית על קיומו של אלוהים.
מילה אחת קטנה על סולן – אין לי מושג מאיפה הוא הגיע, אבל לוק רוזטי היה נחוץ ללהקה הזאת כמו אוויר לנשימה. בעוד שמרוב זמרים-אורחים, אורחים-מזמרים וזמרי סשן, האלבומים הקודמים של הלהקה אמנם נהנו ממגוון גדול של טווחים וקולות, אבל היו מבלבלים ועמוסים מאוד, לוק רוזטי עלום השם מוכיח פה את המשפט האלמותי – Less is more. המנעד שלו אולי לא רחב מאוד, אבל יכולת ההבעה הווקאלית שלו אדירה בעוצמתה. הן בבלדות הרגועות, הן בקטעי ההארדקור הזועמים והן במלודיות ובהרמוניות שבינם לבינם, הוא עושה עבודה מצויינת באופן כללי. אני מאוד מקווה שעם היציבות שהוא מביא איתו, תבוא גם קביעות והתמדה.
אז מה נותר לאמר על שני האלבומים של The Ocean השנה? עושה רושם שאמרתי כבר הרבה, למרות שבלמעלה מ-1,200 מילים שנרשמו עד כה בסקירה זו, אני ממש לא בטוח שהצלחתי להעביר את כל מה שהוא הקומפלקס האדיר הזה, Heliocentric / Anthropocentric. כבר המון המון זמן שלא נתקלתי בלהקה שמשקיעה כל כך הרבה מחשבה והשקעה, ומעבר לכך – דורשת מחשבה והעמקה מהמאזין שלה. כן, מי שלא רוצה להתעמק כל כך ימצא פה שני אלבומים טובים, אבל קשה לי להאמין שיוכל להתחבר אליהם ולהנות מהם כמו מי שיחקור את הנושאים לעומק, יקרא את הליריקה ויחקור את ההשפעות שמאחוריהן, וינסה לכמה דקות להכנס לראשו של רובין סטאפס, ההוגה העיקרי מאחורי הקונספטים של הלהקה והכותב הראשי. המלצה שלי? כל מי שצלח את הסקירה הזאת עד סופה, בוודאי ימצא פה לפחות כמה סיבות לקחת אוויר עמוק, ולצלול לתוך האוקיינוס הרחב שהוא The Ocean. אני צללתי, ומצאתי את שניים מאלבומי השנה שלי.
|
