|
21/09/2011
Baring Teeth - Atrophy
מאת: עמרי אהרון
חדשנות מוזיקלית היא מושג זניח בימים שלאחר ה - Deathcore ועליית ה – Neo Thrash. נדמה שכמעט כל יוצר משתדל ככל יכולתו להימנע מיצירה אמיתית וכנה, כזו שתאתגר אותו ואת המאזין וההעדפה, כנראה, לעשות את מה שכבר נעשה. להקות שעשו חיל אך לפני עשור בערך, כבר מזמן טבעו בים המוזיקה הממוחזרת והבינונית, בחסות קהל אטום שבוחר להוקיע את הפוטנציאל שבשינוי, לטובת הנוחות שבמוכר. בעבר, לעומת זאת, היה מתקבל על הדעת ש – Cynic תוציא אלבום דת' מטאל ללא בלאסט ביט אחד ועוד תזכה לתהילה בזכות זאת, ואפילו Gorguts העזו לצאת מהמסגרת המוקדמת של הלהקה בשביל אלבום ניסיוני במיוחד כ – Obscura.
כיום, כאמור, הקיבעון השולט בכלל הוא עובדה, וכעת כאשר מטאליסט פלוני יידרש לדמיין בעיני רוחו כיצד נשמע שיר מטאל, רבים יציינו את אותם סממנים שלמדנו להכיר, כמו גאלופ פיקינג ב - NWOBHM, או ברייק דאונס ב - Deathcore, אותם מוטיבים שלהקות חולקות ביניהן בז'אנרים אליהן הן משתייכות. ב- 2008, כמה חבר'ה צעירים מדאלאס שבטקסס הקימו את להקת הדת' הטכני הנסיוני Baring Teeth. תחת חסות הלייבל Willowtip, שפרס את חסותו על שמות כמו Ulcerate ו – Gigan להקות ניסיוניות גם הן, הם הוציאו השנה את אלבום הבכורה שלהם Atrophy, הטייק שלהם בסגנון הדת' הטכני. מעבר לניסיון מעניין, גם יצא להם אלבום מעולה.
הגיטריסט, Andrew Harkins, מיומן באומנות הטאפינג( שמקבלת פה ייצוג נכבד), והדבר מאפשר לו ליצור ריפים מורכבים ומקוריים. אין כאן שכבות אינסופיות של דיסטורשן, כאן הריף מחזיק בזכות עצמו, וההפקה היבשה יחסית יוצרת סאונד פתוח וטבעי שאני מוצא מהנה. היחס של הלהקה לקצב מרתק, הוא שונה בתכלית מזה של להקות Djent כמו Meshuggah, שאמנם חרטו על דגלן את הקצב כמרכיב העיקרי במוזיקה שלהן, אך הזניחו את המלודיה לחלוטין. Baring Teeth לעומתם משתמשים בקצב כקנבס בעל מרקם משתנה, ויוצרים על גביו מלודיות הזויות ומתוחכמות, כך שלטעמי העבודה שלהם מתעלה בהרבה על זו של החברה השוודים המוזכרים למעלה. הבאס של Scott Addison דומיננטית מאוד בשירים, בניגוד למקרים אחרים, בהם הבאס מתחקה אחר תפקיד הגיטרה. היא מהווה קונטרה מרתקת לתפקידיו של Harkins, והתפקידים משתלבים נהדר ביחד. אין שום סיכוי שהמאזין יזלזל בחשיבותו במרקם הסאונד. סוף סוף יש לכולנו סיבה להקשיב גם לחלק הזה בלהקה, שלרוב זוכה להתעלמות מוחלטת מצד המאזינים.
על התופים יושב Jason Roe, שבעבר ניגן ב-Between the Buried and Me. יוצר בסיס קצבי איתן, אך לא קופא על שמריו, וחוקר את המרחב שבין הדגשים באופן אינטליגנטי. אפילו מקצבי הבלאסט ביטס שלו אינם סטנדרטיים, וכוללים חילופי משקלים, מעברים מלאי דמיון ועבודה דינאמית( לשם שינוי) על הסנייר. זה נחמד למצוא מתופף שמעדיף לנגן בתופים, על פני הכאה חסרת רחמים במערכת. הפיל של המוזיקה מזכיר אפילו להקות Atmospheric Sludge Metal בקטעים רבים, כמו למשל בקטע האינסטרומטלי Vestigial Birth, שבו ישנה דקה וחצי של נגינה מלודית יחסית ע"ג מוטיב Post Hardcore, ולאחר גיחה קצרה של דת' מטאל עצבני, חוזר לתהליך ההזוי שעליו תחילת השיר רמזה.
בימים בהם כל רמז של דינאמיקה מקומפרס ומוגבר כדי להתחרות בסף הווליום המקובל במלחמת הווליום שמתנהלת נגד האוזניים שלנו, בחרו Baring Teeth בגישה ההפוכה – הסאונד טבעי, דינמי, ללא כל שכבת הקלטה מיותרת שנועדה בעיקר לצרכי האגו של המפיק אותו הפקידו על המלאכה. אנו מקבלים תיעוד מקיף של תהליך חשיבה, תצוגת ביצוע ליצירה מוזיקלית, ולא מצגת פלאסטית שגרתית של כבדות מעושה וווליום מוגזם.
לאחר כל ההלל והשבח עלי גם לשאול את עצמי- האם עומדים Baring Teeth בסטנדרט שהם הציבו לעצמם? אמנם יש כאן סאונד ייחודי, אך האימפקט של המוזיקה מהסוג הזה, הדיסוננס הבולט, המשקלים המשתנים וכו', כבר נעשה בעבר, ועל כן, החדשנות כאן מוטלת בספק מסוים. המוזיקה מקורית מאד, אבל עלי להודות שלא פורצת דרך, אך אין זה אומר שחשיבותה מבוטלת. הקיום של להקות כמו Baring Teeth הוא ברכה. למרות שקראתי טענות השוללות אותם כחקיינים של Gorguts, לדעתי הן כלום מלבד צרות מוחין. נכון שלהקות שבוחרות לעורר מעגלי פוגו מאשר חשיבה ימשיכו למלא הופעות ולמכור אלבומים לדורשים, אבל לפחות אלה שבוחרים ליהנות מהמוזיקה ברבדים העמוקים שלה ימצאו כאן מקור להנאה.
|
