|
02/04/2012
Aborted - Global Flatline
מאת: דני אחירון
לכתוב על Aborted זה כבוד. למען האמת אני מעולם לא הייתי ממעריציה, גם אם רכשתי אליהם מקום של כבוד במפה המטאלית. איפה שהוא בהפצצה הברוטאלית שלהם אני קצת איבדתי את נקודת החיבור, למרות זאת ידעתי לזהות דבר טוב כששמעתי אותו ולהעריך אותם בין הרעש על פני הרכבים אחרים. אם עקב חיבה שהיה לי לSven הסולן בזכות העבודה המשותפת שלו עם Whorecore בתקופה שהם נקראו לרגע וחצי They: Swarm ושיחררו EP מעולה, או אולי בזכות העובדה שהמוזיקה של הלהקה מאז ומעולם הייתה אלימה, אך לוותה במנה בריאה של מלודיה שהפכה את הלהקה מאז ומעולם לאחת המתונות יחסית בעולם ה Brutal Death Metal וללא ספק לנציגים היותר יפים ויצוגיים שלו. הלהקה, שכבר מתחילת דרכה זכתה לאהדה מצד הסצנה והקהל הישראלי, ובשנים האחרונות גם מבוססת בארץ עם סולן וגיטריסט שגרים כאן בשגרה, הפכה בהדרגה עם השנים מעוד הרכב Brutal Death-Grind מלודי וכסחני לאחד מנושאי הדגל העולמיים שלו. באלבומה השביעי, Aborted מנסה לחזור לשורשים אך עם זאת לשמור על הסאונד העדכני שלה, הטאץ' המלודי והגרוב. באמצעות הרכב רענן, הפקה מצוחצחת ומלודית של Jacob Hansen שגם הפיק את האלבום פורץ הדרך של ההרכב Goremageddon בשנת 2003
לאחר שב2010 שיחררו את הEP Coronary Reconstruction שבו נחשף ההרכב החדש שכלל את ערן סגל לשעבר מ Whorecore וגאווה ישראלית בפני עצמו על הגיטרות, ביחד עם Ken Sorceron הסולן-גיטריסט של Abigail Williams שהצטרף גם על הגיטרות, הבסיסט Cole Matrinez והמתופף Dirk Verbeuren שכבר היה בעמדת המתופף בהרכב לפני כן. באותו EP היה מין חזרה למקורות, מהעטיפה הברוטאלית, ועד לשירים עצמם שהיו ברובם מהירים וברוטאלים יותר. לאחר שבאלבומים הקודמים היה קצת האטה בקצב והכיוון היה טיפה יותר מלודי, הפעם הנסיון היה לחזור לברוטאליות, לחולניות ולמהירות של היצירות המוקדמות של ההרכב. אז האלבום החדש מציג את Aborted מודל 2012, עם שינוים קלים נוספים בהרכב שכולל כעת את J.B. Van Der Wal על הBass שהספיק לאחר הקלטת האלבום לעזוב את ההרכב עקב התחייבויות אחרות, Mike Wilson על הגיטרה שכבר שיתף פעולה עם Sven ב System Divide, וKen Bedene על התופים. וכבר מהעטיפה המעולה של Justin Osbourn מ Slasher Design (שהעטיפה שעיצב לאלבום החדש של Municipal Waste דומה לזו באופן חשוד) והקליפ-טיזר המצוין והסופר מושקע ששוחרר לפני, הייתה ציפייה לבלאגן האיכותי שמכין לנו השף Sven וחבורתו לקראת האלבום החדש. בנוסף רשימת האורחים המכובדת שכללה הפעם סולנים מ The Black Dahlia Muder, Misery Index, Benighted ו Rotten Sound רק הוסיפה לציפיות מהאלבום.
האלבום נפתח עם הקטע Omega Mortis, פתיח אווירתי מוצלח, שכולל סימפולים מסרטים, מוטיב Grind עתיק וידוע שמאז ומעולם הלהקה ידעה להשתמש בו בצורה מיטבית, ובמקביל נשמע מוניטור עוקב-לב שמכריז שעדיין ישנו דופק בהרכב, ומכניס אותנו עוד יותר פנימה אל תוך העולם האפל של Global Flatline. ניתן לשמוע בשינוי שחל בהרכב החדש – המוזיקה נשמעת טכנית יותר, מעוצבת יותר ונשמע שנכתבה במחשבה רבה. לאחר האטה מסוימת והרגשה דומית השיר חוזר לטון המאוד מהיר שלו לקראת הסוף. The Origin of Disease שהיה הקלפ הראשון שיצא מהאלבום, נפתח בצרחות אימה של Sven, שמלווה בסולן האורח Julien Truchan מלהקת Benighted שמפציע מדי פעם ונובח – למרות שלא כל כך ברור מתי זה הוא שצורח ומתי זה Sven מכיוון ששניהם נשמעים בעלי קול דומה. מעבר לעבודת הגיטרות המצוינת לא כל כך הצלחתי להתחבר לשיר, שגם מכיל כמה קטעים ברוסית שאני לא כל כך הצלחתי לאתר. השיר הינו אומנם פצצת Brutal Death אבל קצת יבש בעיני.
השיר Coronary Reconstruction שהיה גם שיר הנושא בEP האחרון הוא עוד דוגמה מצוינת לקו החדש של Aborted – יש פה בלאגן ברוטאלי שמשולב יד ביד עם מלודיות מעולות מהדקה השנייה והלאה שממש מזכירות את הרגעים היותר יפים של הרכבי Death מלודי דוגמת Carcass ו-Arch Enemy. המלודיות חוזרות גם בשיר הבא, Fecal Forgery שבונות אותו לכדי שילוב של ברוטאליות מלודית יפיפייה של ממש. Of Scabs and Boils מתחיל ממש כמו שיר רוק אלטרנטיב ומתפתח לו מהר מאוד למפלצת ברוטאלית וגרובית, כשהוא שומר על הגרוביות ועל העניין לכל אורכו. האורח הבא שמתארח הינו Trevor Strand מ The Black Dahlia Murder בשיר Vermicular, Obscene, Obese, ולמרות שמדובר בהפצצת Grind מוצלחת הרגשתי שהוא קצת נבלע לו שם - כאשר מדי פעם הצווחות הגבוהות שלו כן נשמעות לפרקים. בנוסף לכך, גם פה ישנה עבודת גיטרות מעולה בקטע עמוס שומן וגיטרות מייללות.
Expurgation Euphoria נפתח בנגינת פסנתר שנשמעת קצת תמוהה, אבל משתלבת מיד עם Sample מגניב והופכת לנעימתDoom-Sludge רצחנית אשר מלווה בדקלומים, שירה של Sven ואוירה קודרת מאוד. זהו קטע מעניין וחריג בנוף האלבום ולאחריו מגיע From A Tepid Whiff גם כן מהEP , שיר הנע בין מהיר רוצח לMid-Tempo ומלווה בין לבין בקטעים מלודיים. השיר הבא The Kallinger Theory די עובר ליד האוזן, שיר Grind חביב שלא השאיר עלי שום רושם כדי שאני אזכור אותו בסוף השמיעה. לעומת זאת Our Father, Who Art Of Feces שמכיל את הסולן האורח Keijo Niinimaa מלהקת Rotten Sound הוא קטע מהנה לחלוטין. למרות שגם בו הסולן האורח לא כל כך נשמע בבירור ויהיה הוגן לומר שזה בגלל הנוכחות הווקלית הבלתי מבוטלת של Sven עצמו שעושה אינספור קולות ונשמע כמו חמישה אנשים שונים בערך מה שמקשה מאד להתבלט לידו. השיר בעל מקצב ממש מגניב וריפים שהזכירו לי חומרים של Entombed – חברים לטורים של Aborted והשפעה מוזיקלית ברורה. בשיר Grime שבו מתארח Jason Netherton מ Misery Index, שבמקור גם הוא שיר מה- EP הקודם, הפעם ישנה הרגשה של שיתוף פעולה ו-Julien כן מצליח להתבלט לי באוזן, ולטובה. כן נמאס לי גם לחפור על עבודת גיטרות אבל אי אפשר שוב שלא לשבח את Wilson וסגל שבלעדיהם לדיסק הזה היה שני כוכבים בערך.
Endstille שחותם את האלבום מכניס אותנו לאוירה דרמטית ובנוי כסוגר אלבום מושלם. בין סימפולים, לקטעי גיטרה יפהפיים לקולות אופראיים ודקלומים שהופכים לשירה של Sven ולמין שיר שמתפתח לו באמצע עד לסיום שמכיל סימפול נוסף של מישהו שמדקלם את סוף העולם, שמחזיר אותנו למוניטור הלב מההתחלה שמשתתק לו ומאשר את המוות סופית. הוא גם השיר הכי ארוך באלבום באורך של שש וחצי דקות. למי שיש את הDigipack במהדורה המגובלת, יש את העונג לשמוע הקלטה מחודשת של שני שירים מהאלבום השני של הלהקה, Engineering The Dead שחגג שנה שעברה עשור ולכבודו הם הוקלטו מחדש בהרכב הנוכחי. השירים נשמעים מצוין, ובניגוד להרבה להקות שמשנות לרעה, מוסיפות/מחסירות מהשיר המקורי החידושים רק עושים כבוד למקור ומשתדלים להיצמד אליו ככל האפשר ובכלל כשאתה שומע אותם, אתה מבין איזו כברת דרך עברה הלהקה הזאת וכיצד התפתחה מוזיקלית.
טוב, אז גם אחרי בערך אינספור שמיעות אני עדיין לא מעריץ של Aborted, ועדיין חסר לי משהו שיחבר אותי אליהם עד הסוף - אבל אם לא היה ברור לי עוד קודם, כעת הגדולה של ההרכב הזה מובנת לי לגמרי. הלהקה כמו שציינתי הם המנהיגים הבלתי מעורערים של ה Brutal Death המלודי, הם ממשיכי הדרך הברוטאליים של הDeath המלודי ושל Carcass בפרט תו"כ שהם עושים הרבה כבוד גם לGrindcore ומטאל טכני על הדרך והם הגיעו למקום המכובד שלהם בזכות, ולא בחסד. מי שאהב את Aborted עד עכשיו לא יתאכזב מהאלבום שהוא אולי הדובדבן בקצפת שלהם עד כה, גם אם לא חזרו למקורות ב100%. מי שעוד לא אהב, שווה לו מאוד לנסות גם אם מטאל קיצוני זה לא הכוס עראק שלו, מכיוון שמדובר באחת הלהקות היותר מקצועיות שישנן כיום במטאל העולמי ובאלבום שהוא קרוב ליצירת מופת.
|
