|
08/03/2013
Threshold – March of Progress
מאת: עדי כהן
אין דבר יותר מעצבן מאלבום שמעיף לך את המוח שמלווה מיד בשקט תעשייתי מצד הלהקה של כמה שנים. כבר אחרי Dead Reckoning מ-2007, האלבום שחשף את פרגית הפרוג שהייתי דאז לחומר מהוקצע, יפה ושובר לבבות מן הטובים בז'אנר, חיכיתי כבר לחומר חדש מכיוון שלאלבומים הישנים פחות התחברתי. ואז נסגרו שערי גן העדן לחמש שנים וכשכבר לא יכלתי לסבול את זה יותר חזרה Threshold באלבום חדש ממש בסוף 2012, כאילו בשביל לעשות טיזינג מכוון ולתת מהלומה מוחצת לסגירת השנה האזרחית. אני באמת לא חושבת שיש הרבה אלבומים שחיכיתי להם כמו שחיכיתי ל- March of Progress, ועכשיו, כש- Threshold כבר מזמן אינה להקה אנונימית אלא מוכרת היטב למיטיבי הלכת ואפילו במיינסטרים של עולם הפרוג ומעבר לו, התרווחתי בכסא לשמוע את מוצא פיה.
יש סיבה טובה לזה שאני כותבת את שמם באותה נשימה יחד עם הצירוף המחייב "גן העדן". Threshold גורמים לך לחוות משהו שמעטות הלהקות שמצליחות לשחזר: תחושה עילאית של ריחוף, אושר. על מנת שלהקה באמת תתחבב עליי היא צריכה לגרום לי להרגיש משהו, ורוב הלהקות שאכן עושות את זה עושות את זה בכוח: תכנים אפלים, מוזיקה דרמטית, המון תיאטרליות, מילים מסובכות. זה די מובן, רגשות שליליים פשוט עוצמתיים יותר. Threshold מצליחים להכנס לטופ של הלהקות הללו אבל בגישה הפוכה: הם פשוט עושים לי טוב על הלב, וזה לא שמדובר בלהקה שמחה במיוחד: רוב המוזיקה שלהם אכן מינורית ובעלת תכנים מהורהרים משהו – אבל הכל נעשה בצורה נעימה. אם להקות אחרות שוברות לך את הלב באגרסיביות, הם עושים את זה במתיקות ובחיוך.
March of Progress לא שונה מהקו שהתוותה הלהקה במשך השנים והוא מאוד דומה לאלבום הקודם: תכנים שמחפשים את עצמם, דגש רב על מלודיות ושירה נעימה ונהדרת של הזמר Damian Wilson, שכבר נהיה שם דבר בעולם המטאל בין השאר בזכות Maiden United, להקה נוספת שלו שמבצעת גרסאות מלודיות ואקוסטיות ל Iron Maiden ועושה את זה אפילו לא רע בכלל. "Ashes" ו-"Return of the Thought Police" הפותחים מציבים את דריסת הרגל של האלבום. מאוד נגישים למאזין מחד – אין כאן משקלים מתעתעים או בלגן מוזיקלי, אבל זה רחוק מלהיות פשוט שכן רוחב היריעה ש- Threshold פורשים בפנינו הוא כה גדול עד שניתן למצוא שם הכל: מליינים קאצ'יים דרך סולו קלידים קיטשי, מבלי לפקוד את מקומו של הפרוגרסיב בהפוגות האינסטרומנטליות, פזמונים קליטים ועד לליינים מתוחים מאוד בסולמות מינוריים מודגשים. יש כאן קצב ברור שניתן להניע את הראש לפיו וכאסח כשצריך, אבל גם דיוק מירבי עד לרמת התו הבודד, כאילו ישבו וחשבו "איזה תו יכווץ להם את הלב בנקודה הזאת והזאת". וזה פשוט קולע בול. זה בולט במיוחד ב- "Return of the Thought Police", ואפילו מתחדד ב- "Staring at the Sun" בו Wilson פורץ קדימה בקול הכל כך נעים שלו, אפשר להרדם עם השיר הזה על אף שהוא לא רגוע בכלל. בשני השירים האלה הפזמונים מלודיים מאוד אך פה ושם נכנס אותו תו שכאילו מכה בך בבטן מרוב שהוא יפה ומדוייק, והודות לרמת הדיוק הזאת, הירידה לפרטים, אני מתאהבת באלבום הזה בקלות יתרה. "Colophon" מרגיש כמו מדיטציה סטייל Tool, יש משהו מכשף בפריטת הגיטרה עד שהכל נשבר לרסיסים בבלגן אחד גדול. "That's Why We Came" דווקא יותר מדי שאנטי בשבילי והפחות אהוב עליי מהאלבום. שריקות הגיטרה והסולואים השירתיים ב-"Coda" נותנים נופך אחר וקונטרה לכל מה ששמענו עד עכשיו, "The Rubicon" הארוך יחסית משלב בכשרון ליינים קלים לעיכול של פרוג ופאוור, אך עבודת הקלידים הדומיננטית הופכת אותו למעין אגדה פנטסטית הנרקמת אל מול עיני המאזין.
אני יכולה להתפייט שעות על כל שיר בנפרד, אבל זה יעשה עוול למכלול היצירה של Threshold, כי מה שחשוב כאן באמת זה לא השירים הבודדים אלא התחושה הכללית שהמאזין חווה בזמן ההאזנה. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מחפשת יותר ויותר לעומק את הכוונה שמאחורי הצלילים כשאני מקשיבה למוזיקה, וכאן יש את הכוונה הזו – אם זה בדומיננטות, בצלילים המתוחים, בעושר המוזיקלי ובמשקלים השבורים – היא כל אלה אך גם מעבר לכך. זה לא משהו טכני אלא מעין קסם שטווה את התווים יחד ותופס אותך ברשת. התחושה היא של מסע בעולם קסום של צלילים ורעיונות, שזה בדיוק מה שציפיתי לו מ- Threshold, והציפיה אכן השתלמה.
|
