|
09/02/2016
Megadeth - Dystopia
מאת: חיים וינטראוב
MEGADETH היא אחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. כבן למטאל של שנות ה-80' של המאה הקודמת היא אחת מהלהקות הגדולות בז'אנר שלאורן אני וחבריי המטאליסטים התחנכנו. עם זאת יש לי מסורת עתיקת יומין של התאכזבות מהלהקה – ולא תמיד מסיבות אובייקטיביות.
אני זוכר את עצמי ב-1994 ממתין בהתרגשות עצומה על מדרגות הסינרמה ברמת-גן (זצ"ל) לפני ההופעה של של מגהדת'. הייתי בין ברי המזל שזכו בהגרלה כלשהי (בחיי שאיני זוכר מה הייתה מהותה) בכרטיס מאחורי הקלעים עם הלהקה. לא יכולתי להאמין למזלי הטוב. אני הקטן והלא מעניין מנתניה הולך לפגוש את מגהדת' פנים אל פנים. בדמיוני הילדותי כבר תיארתי לעצמי חיבוקים עם Dave Mustaine, שיחות נפש, בירות ביחד והפיכה ל"אחוקים" של ממש עם אליליי. אפילו הרחקתי לכת ודמיינתי איך אני ומוסטיין הופכים לכאלו חברי נפש עד כדי כך שהוא מבקש ממני לכתוב שיר לאלבום הבא שלהם (כן. אני חוטא בכתיבה פה ושם. פלצן). מה זה אחוקים? Best buds.
ואז אחרי ההופעה הנהדרת שהייתה לדעתי אחת הראשונות שראיתי (מטאל אז לא היה דבר של מה בכך בישראל, ועל אחת וכמה הופעות מטאל של להקות ענק מחו"ל) השאירו אותנו בעלי כרטיס הבק-סטייג' בשורה הראשונה, ואחרי חצי שעה של המתנה מורטת עצבים הגיעו חברי הלהקה, אמרו "היי", חילקו לנו פוסטרים של "התינוקות המכובסים" (עיינו ערך עטיפת Youthanasia) חתומים על-ידם, אמרו "ביי" ונעלמו. שתיים וחצי דקות עם הארכה. איזו אכזבה כואבת.
האכזבה השנייה הייתה כאשר יום אחד שנים לאחר מכן, ובעקבות מעברי חיים ומגורים שונים ומשונים גיליתי שהפוסטר החתום הנ"ל שמסגרתי ותליתי על הקיר בגאווה בבית נעלם. עד היום איני יודע מתי ואיך הוא אבד לי אבל אני מצר על כך מאז ולעולם. בכל זאת, פוסטר חתום של Dave Mustaine והחברים. קלאסיקה.
וכך בכאב גדול בלב אני מכריז קבל עם ועדה ש-Dystopia הוא עוד אחת משרשרת האכזבות שאני "זוכה" להן בכל הקשור ל- MEGADETH. וזו אכזבה ייחודית, היות והיא אכזבה כזו שיכולה להתרחש רק ממשהו או ממישהו שחשוב לך מאד. משהו שמשאיר חמוץ בלב ולא רק בפה. כפי שמרגישים כשאבא ואמא נפרדים, או כשהמורה האהובה עליך בכיתה ב' נותנת לך סטירה שלא הגיעה לך בכלל.
האלבום הוא אלבום מטאל בסדר. אם זה לא היה MEGADETH אלא להקה אחרת אז אולי אפילו הייתי כותב שיש פה פוטנציאל גדול. אבל איך המלך אייל גולן אמר פעם? "כשאתה מקבל כל יום את אותו הסטייק גם ממרח שוקולד יכול להיות נהדר" (או משהו מעין זה... למי אכפת מה האיש אומר בכלל?!?). מוסטיין וחבורתו הדי חדשה לא ממש מחדשים פה דבר. לעתים הם אפילו "מעתיקים" מעצמם בבוטות ואפילו באופן פחות מוצלח. וזה כואב.
The threat is real מתחיל בגדול. גיטרות מנסרות בקצב רצחני עם בס שמכה בחזה, יחד עם מסוקים ומאוואלים עדכניים בסגנון הלבנט שכל כך חזק כיום במטאל העולמי. ואז Mustaine מתחיל לשיר וזה נשמע כמו פליט מ-RUST IN PEACE שלא היה מספיק טוב ונשר על רצפת העריכה. סולואים מכסחים, מטאל מהיר ועצבני – אבל איכשהו לא סוחף ולא מחדש ולא מעורר לי את קצות העצבים ושולח בי זרמי חשמל של כעס מהול ברצון לפוגו כסחני במידה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקים בינלאומיים. Mustaine נשמע עייף. אין לו התלהבות בקול שאיכשהו נדמה כאילו שהמון כלי הפקה מנסים לשמר לו את החשמל בקול באמצעים חשמליים מדיי. אין שם מרץ בקול וזה מורגש גם בצד המאזין.
לצערי יש מס' שירים כאלו באלבום, כמו גם Lying in State שהוא בקצב רצחני מהיר שאמור לרגש ולשלוח גלי הלם בבטן של מטאליסט ותיק כמוני, אבל לא מצליח לעשות זאת (למרות השטיק הקבוע והאהוב לרוב של Mustaine של דיבור באמצע השיר כדי להעביר מסר דרמטי מסוים). ואפילו Emperor שהוא כאמור שיר מגהדת'י טיפוסי אבל מדיי. משהו בין פאנק למטאל אבל זקן, חיקוי וינטג'י של מה שפעם היה מגהדת'. ללא התלהבות אמיתית. צפוי מדיי ולא מפתיע/מרגש/מחדש דבר.
Dystopia מתחיל בקצב מתון, עם ריף גיטרות מלודי. הוא יותר בסגנון של Youthanasia. הפתיחה מזכירה את הסגנון המאוחר יותר של MEGADETH שנע בין מלודיה כמעט ילדותית למלל אפוקליפטי ומטאל בינוני שבקלות אפשר לתייג כמסחרי ופונה להמונים שלא ידעו את הת'ראש שברא את METALLICA בימים שעוד היו לי חצ'קונים ושיער. המשך השיר הדי קצר הזה מתפתחת לא רע לקטע שכולו גיטרות בס ותופים מהירים שמאפיינים את ימי Peace sells but who's buying. נגינה עצבנית ומהירה של Mustaine ו-Kiko Loureiro. אבל גם כאן אין כל חידוש או תעצומות נפש. אולי משום ש-Loureiro בתול ב-MEGADETH? אולי כי הכימיה בין יוצר הלהקה הדי דיקטטור לפי כל הדיווחים לבין הגיטריסט החדש לא משהו ופוגמת ביצירה? וואלה לא יודע. אבל זה נשמע מאולץ ולא מקורי.
Fatal Illusion מקפיץ אותי מיד כשהוא מתחיל כי איכשהו הריף שולף מתהומות הזיכרון שלי את אחד מהשירים שאני הכי אוהב של MEGADETH – ואני מתחיל לזמזם בלי שליטה את Sweating Bullets. למה? בחיי שאני לא יודע. אבל הוא מתחיל טוב. בקצב כבד ואיטי שמזכיר את הלהקה בימיה הטובים. סולו בס מהיר ורצחני, גיטרות כבדות וריף מעולה. אבל שוב, סעמ'ק, השירה של Mustaine חסרת מעוף ונשמעת שחוקה ולא משמחת (בלשון המעטה). משהו בחוצפה הג'ינג'ית של הילד המעצבן בשורה האחורית באוטובוס בטיול השנתי כבר לא נמצא שם בשירה של Mustaine. השיר מצוין מבחינת הלחן והנגינה, אבל השירה הורסת לי כל תלם זרוע ומייבשת לי את ערוגת העונג. באסה.
ב- Death from Within השירה נשמעת לפתע מצוין. Mustaine נשמע חד, עצבני ועם הממד הסרקאסטי משהו שתמיד אפיין את שירתו. הוא מזמזם כמו יתוש מעצבן במיוחד וזה נשמע מדהים. השיר עצמו הוא MEGADETH למשעי, עם פזמון מהיר ומלודי יחסית שמלווה בעטיפה של גיטרות מנסרות בקצב של של 3/4 עם סולואים מייבבים ונהדרים. שיר נהדר שמכניס אותי לאווירה של MEGADETH הישנים והטובים כשעוד בעטו ועשו מוסיקה שובבה (גם אם לא ילדותית או משעשעת) ועם זאת כבדה יחסית. הימים שבין הת'ראש הקיצוני ל"מסחארה" של שנות ה-2,000. גם התופים של Chris Adler בועטים כאן וניכרת עבודה טובה גם על הכתיבה של השיר וגם על הביצוע. נראה לי ש- Mustaine אוהב את השיר הזה במיוחד או שהוא פשוט הוקלט ביום טוב עם הרבה קפה ומעט ויסקי.
Bullet to the Brain מזכיר לי ש- Dave Mustaine הוא אחד מיוצריה של המפלצת הנהדרת שנקראת METALLICA. משהו בפתיחה של השיר מעורר בי את התחושה שאני מקבל כשאני מאזין ל-Fade to Black של להקת הבת האדירה. עם זאת השיר ממשיך כשיר מטאל בינוני לחלוטין עם פזמון נטול הוד ולא ממש מעניין. האווירה מגהדת'ית אבל הכל כאילו עובר דרך פילטר צפוף או מטחנת בשר מהודקת מדיי, ויוצא די סינתטי (כולל השירה שנשמעת מסונתזת הרבה יותר מדיי). קצב מהיר אבל השיר נשמע קצת כמו מת-חי (עם דגש על המת). כמו לאכול פלאפל עם לחם שיפון, או לשתות בירה אחרי יום שישבה מחוץ למקרר בכוס פתוחה. זה דומה, אבל זה לא כיף.
ופה מגיעים שני השירים הטובים באלבום בעיניי: ב- Post American World הלהקה נשמעת כמו שמגהדת' צריכה להישמע. קצב סקסי ותוקפני גם יחד, כזה שלא נופל לת'ראשיות המלוכלכת והגסה מדיי של שנות ה-80' שכבר לא ממש מתאימה לימינו הדיגיטליים מחד, אבל גם לא מתאימה לייצג את סלובקיה באירוויזיון 2016. שיר כזה שמקפיץ אץ הרגליים והחזה בו בזמן, ואפילו גורם לחיוך של סיפוק אורגזמי להמלט מבין השפתיים הקפוצות. עם כל מה שטוב ב- MEGADETH. מקצב מהיר ומנסר, עם פאוזות של בדיוק חצי שנייה לפני השירה הדרמטית, עם בס מטורף של David Ellefson ושירה חצופה של Mustaine שמביא לי את הגאווה שוב להיות ג'ינג'י (בחיי, הייתי פעם כזה – ניתן לראות בזקן שלי אי-שם בין ערימות הלבן המושלג).
ב- Poisonous Shadows יש בפתיחה התמסרות לקצב וריף אוריינטלי לחלוטין. משהו ש-MYRATH הטוניסאית או ORPHANED LAND שלנו יכלו בכיף גדול לבצע. אחרי הפתיחה המהממת בא תיפוף מטורף של Adler שנשמע כמו מכונת ירייה שתקועה על אוטומט אכזרי שלא מפסיק לעולם, עם שירה נהדרת (!!!) של מוסטיין. איזה קצב נפלא – זה אלוהי. המקצבים משתנים בתוך השיר מפיצוצי מטאל משוגעים ונהדרים לפסנתר ולחישות של תפילה. אהבתי. אהבתי מאד. כש- MEGADETH הם טובים הם כל כך רעים שזה נהדר. זה שיר שאני מוריד לנייד ומאזין לו בכיף לפחות פעם ביום במשך שלוש השנים הבאות. איזה שיר נהדר!!!
Conquer or Die הוא קטע אינסטרומנטלי מתחיל בגיטרה ספרדית ענוגה וממשיך בקצב בלאק-סאבאת'י משהו, שמזכיר לי מאד את This is my Life שלהם מהאלבום Countdown to Extinction, ופה הנפילה שלו – קטע נחמד אבל נשמע כמו מיחזור למשהו שכבר שמענו בעבר (למען האמת כמעט "העתקה" ולא "מיחזור"). נשמע כאילו היה להפקה "חור" למלא והחליטו במקום לעבוד קשה לקחת את הליווי המוזיקלי של שיר מן העבר, לשייף את הקצוות שלו, לעגל את הפינות, ולהציג אותו כקטע חדש. אהבתי את השיר המקורי ובעיניי זו גניבה ספרותית – ומישהו אמר שזה בסדר לפלגיאט את עצמך? נשמע לי קצת כמו עבודה בעיניים. חבל.
הפתעה נוספת לאור השעמום הדי כללי מגיעה מ- Foreign Policy שהוא מאסטרפיס בסגנון הישן והחתרני של MEGADETH. צרחות בקצב פאנק-מטאל כמו שמגהדת' זעקו בכעס אמיתי לפני 30 שנה. אי שם בימי Killing is my Business… and Business is good. זה שיר לפוגו – וזה שיר שראוי לפתוח אלבום של MEGADETH. בועט בביצים ולא מתנצל ולא מנסה להבחר למקום שבין 1 ל-10 במצעד הפזמונים של ה-BBC. פעם הלהקה הזו ידעה לתת בראש, וזה בדיוק מה שהם היו הכי טובים בו עם החוצפה והכעס והמזג המחורבן של Mustaine שלפי מה שמספרים הוא איש חרא כמו שאנרכיסט שתיין צריך להיות. ואנחנו אוהבים אותו ככה. ולא בגרסת "לכל המשפחה".
כש-MEGADETH שרים ב- The Threat is Real על terminal lack of vision זה עצוב לי כי זה מה שאני מרגיש בבטן מחלק בלתי מבוטל של השירים באלבום הזה. יש פה שניים שלושה שירים לא רעים בכלל ואפילו אחד שממש אהבתי עד כדי עונג בלתי חוקי בעליל (Poisonous Shadows כאמור), אבל בגדול אני לא מאמין שאת הרוב המוחלט של השירים פה אשמע יותר. את אותם שני שירים טובים אוריד לסמארטפון ואאזין להם בכיף על ההליכון בחדר הכושר, אבל האלבום יישב ויעלה אבק על המדף לדעתי. מדי פעם אשלוף משם את PEACE SELLS או SO FAR SO GOOD, ואפילו את COUNTDOWN TO EXTINCTION, אבל לא את DYSOPIA לצערי.
|
