|
16/05/2016
Fleshgod Apocalypse - King
מאת: מתן קדר
אתה רואה חבורה של איטלקים שנראים לפי הספר (בהנחה ויש לכם ספר), עם שיער שחור ארוך, זקן, לבושים כמו זמרי אופרה, עולים לבמה ותופסים כלי נגינה בידיים. אתה מניח שאתה הולך לשמוע איזשהי יצירת אופרה או משהו כזה, אך אבוי! האיטלקים שאכן נראים כמו זמרי אופרה גם נראים כאילו בדרך לאופרה הם עברו מלחמה. בשלב שבו פרנצ'סקו פאולי (פעם סולן הלהקה, היום אחד המתופפים המפחידים שתכירו במטאל) מתחיל לתופף זה נשמע כאילו הוא מכוון את מכונת הירייה שלו לשאר הלהקה, ואיכשהו הם עומדים בקצב. זוהי Fleshgod Apocalypse. מכונת דת' מטאל טכני, שנשארת במחוזות האיטלקים הקלאסיים של סימפוניית קלידים, פרצים של שירה נקייה ובעיקר יכולת הרתעה שלא הייתה מביישת את מוסוליני בעצמו.
אם יש משהו שמושך אותי באלבומים זה אלבומי קונספט, כאלה המספרים סיפור או במקרה של אלבום זה, אלבום המתאר התרחשות מזוויות שונות. ב- King בחרה הלהקה להציג חצר מלכות, מלאת אינטריגות, צדדים אפלים של הדמויות ורצונות להגיע למעמד גבוה, תוך ניסיון להשתמש בסיפור זה כדי להשליך על המציאות בה אנו חיים.
אחרי שסיימת עם החפירה על הקונספט הלירי והאופנתי, נצלול למעמקי המוזיקה. האלבום נפתח באינטרו אפי של מארש תופים, מעין הכרזה על בוא המלך, שהוא הנושא של השיר הבא.
In Aeternum נפתח עם המון אנרגיה, קלידים עשירים ותופים שלא עוצרים לרחם. בהתאם, המלך מספר לנו על העולם בו הוא חי, עולם בו עליו לשעבד ולבסס את מעמדו בעוד אחרים חותרים תחתיו. בין צעקות לעוד צעקות ניתן לשמוע מקהלות שירה וכניסה של שירה נקייה שצורחת בכאב לאלוהים שישמור עליו ויעזור לו להרוג את אויביו. ארבע וקצת דקות בתוך השיר ועובריו לסולו גיטרה שנעצר די מהר, שקט משתרר ופתאום קטע נקי קצרצר בו חוזרת השירה הנקייה לדבר עם אלוהים, ואז פיצוץ של אפיות, דאבל באסים ועוד קצת תחנונים בוכים. למשך חמש וחצי דקות הרגשתי כמו מלך.
Healing Through War הוא למעשה שיר שנועד לגרום לך לעשות האדבאנג. השיר איטי יחסית לשאר שירי הלהקה, ממשיך את הקו של תופים מתפשרים, בתוספת הרוע של שר המלחמה בחצר המלך. גם בשיר זה יאמר לזכות הלהקה שהיא לא נופלת למלכודת של להקות אחרות בז'אנר של לעשות סולואים מהירים, טכניים ולא מובנים. לא לא, גם כאן מתפרץ לו סולו קטן ואיטי. ואחריו חוזרים מיד לאפיות סימפונית שמסתיימת בבום.
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, The fool, מתאר את ליצן החצר המשוגע והעצבני שרוצה למות. גם השיר הזה ממשיך את הקו של הלהקה המלא בקלידים מהירים, שירה נקייה שמבליחה לפרקים ומוסיפה דרמטיות ובעיקר אגרסיביות נעימה לאוזן.
אחרי שיר שנועד לקרוע לך את הלב בסיפור אהבה כואב בין המלך והמלכה, ושיר מהזוית של הבישוף שבעיקר בא להיות שיר אנטי-דתי (לא יודע מה רמז לי על כך, אולי הביטוי " a god of scum") מגיעה הפוגה באלבום בדמות השיר Paramour. את הבלדה השקטה והלא שגרתית בעליל (בגרמנית, משום מה) שרה הזמרת ורוניקה בורדצ'יני (התורמת את קולה בשירים נוספים באלבום), בליווי פסנתר. בשלב זה אתוודה שמאוד רציתי לנתח את השיר לירית, אך הגרמנית שלי חלודה מאז ימי רמשטיין העליזים, וגוגל טרנסלייט... אתם יודעים...
למעשה, להוציא את Paramour ואת קטע הסיום "King" שהוא למעשה סולו פסנתר איטי ועצוב, אפשר לסכם בקצרה ולהגיד שכל האלבום די נשמע אותו דבר – שיר אחד ארוך עם אותם אלמנטים שמאפיינים את הלהקה כמו הקלידים ותוספת השירה הנקייה. אפשר להגיד שאם אהבת שיר אחד אהבת את כולם ואם לא אהבת אחד אז לך תחפש לשמוע להקה אחרת. מהליריקה, דרך הסאונד שמצליח בחן לתת מקום מדויק לכל כלי וכל צליל, אהבתי את האלבום. Fleshgod Apocalypse מצליחים ליצור אלבום עם חן משלו, עם שטיקים שמאפיינים אותו תוך שמירה על רמת ביצוע גבוהה באופן מרשים ביותר. ישנן המון להקות דת' מעולות עם המון נגנים מעולים, אך לטעמי King מוכיח שבשנת 2016 עדיף ללכת את האקסטרה מייל ולהישמע ייחודי, גם כשרוב השירים שלך נשמעים אותו דבר.
|
