|
23/05/2016
Sinnery - a Feast of Fools
מאת: רועי דגני
הפעם בה התוודעתי ממש לפועלם של Sinnery הייתה באירוע ה"פסטישרץ" האחרון – ש-Sinnery היוו חלק מהליינאפ שלו. יצא לי אמנם להתקל בעמוד הפייסבוק שלהם ולשמוע קצת מהשירים שהועלו אליו, אך בתקופה בה אתה מוצף מכל עבר בעמודי להקות כאלה ואחרים – חלק גדול נוטה לחלוף ליד האוזן. עם זאת, באותו אירוע החבורה הצעירה הצליחה לגנוב את ההצגה ולתת הופעה שלא תבייש גם להקות שפועלות שנים בתחום. כחובב ת'ראש מטאל מושבע, שעדיין מחזיק במידה רבה של סובלנות כלפי להקות המעזות ליצור אותו עם איזשהו טוויסט מודרני, זה פגע בדיוק במקום הנכון. לא פסקתי מדיבור עליהם במהלך אותו אירוע, ובמקביל קיוויתי לראות את הלהקה הזו ממשיכה ביצירתה ומתפתחת.
את להקות הת'ראש שבאמת הצליחו להותיר איזשהו חותם על המטאל המקומי אפשר לספור על יד אחת, וגם זה לאחר שכרתו ממנה אצבע. עם זאת, נציגותו העגומה יחסית של הת'ראש בנוף המטאל המקומי, שנוטה להשען על אופנות חולפות, לא עצרה את חברי Sinnery מללכת עד הסוף עם היצירה שלהם. לאחר ארבע שנות פעילות אינטנסיביות של הופעות ברחבי הארץ, ולאחר שהתבשלו להם עם הדמו "Showing Teeth" מלפני 3 שנים - שחררו החודש את אלבומם המלא הראשון. "A Feast of Fools" שוחרר דרך חברת התקליטים הקפריסאית Pitch Black Records (שלהקות מטאל ישראליות אינן זרות לה, אם כי עד כה היו אלו להקות מתחום הפרוג מטאל. שנה קודם לכן שחררו את אלבום הבכורה של Orpheus Blade, להקתה של כתבתנו עדי ביטרן, ולפני כן את אלבומם היחיד של ההרכב המצוין Reign of The Architect).
האלמנט הראשון שלוכד את תשומת הלב כשניגשים להאזין ל-"A Feast of Fools" הוא העטיפה המושקעת, פרי אמנותו הנהדרת של Costin Chioreanu, גיטריסט להקת הבלאק מטאל האקספרימנטלית המעולה Bloodway (שעבודותיו כוללות עטיפות לאלבומים של Darkthrone, Aura Noir, At The Gates, Draconian, Arch Enemy, Grave ועוד, וכמו כן גם ללהקות הישראליות Ma'anish ו-Winterhorde). עטיפה שנדמה כאילו נתלשה הישר מאחד מספריו של לואיס קרול, וכבר מגבירה את הסקרנות לגבי מה שטומן בחובו האלבום.
אורכו הקצר יחסית של השיר הפותח "Revolutions For Nothing (H.A.C)" (דקה ו-58 שניות) עלול להטעות ולגרום למאזין בטעות לחשוב שמדובר באיזשהו קטע פתיחה שנמצא שם על מנת להכשיר את הקרקע לבאות. ההיפך הוא הנכון – בפחות מ-2 דקות, Sinnery כבר מבהירים למאזין שהם לא כאן כדי לשחק משחקים, אלא להפגיז את אוזניו בריכוז גבוה של אגרסיה חדה ובלתי מתפשרת. האלבום ברובו ממשיך את המגמה הזו, עם ריפים דוהרים ותיפוף מהיר עם קורטוב מהמסורת של אזור המפרץ של סן פרנסיסקו, אך שוזר פה ושם אלמנטים מלודיים במינון מדוד. הלהקה שקופצת לי לראש בתור בעלת הדמיון הרב ביותר למה ש-Sinnery עושים היא Warbringer האמריקאית – קשה מאוד להתעלם מהדמיון בין השתיים. אם לפרק את זה קצת יותר - בתמהיל שמציעים Sinnery תוכלו לשמוע השפעות מסוימות מ-Megadeth לדוגמה (בעיקר בסולואים הנפלאים המשובצים להם בין שירי האלבום), אך מדי פעם אפשר למצוא בחטף הבלחות קטנות של Machine Head – כששאגותיו נוטפות הרעל של סולן וגיטריסט הלהקה, אלון קרניאלי, נוטות לעתים לגוון דיי בולט של הארדקור, שהזכיר לי במידת מה סולנים דוגמת Jamey Jasta מ-Hatebreed ו-Peter Dolving, לשעבר סולן The Haunted.
כדי לחדד קצת יותר עם מי יש לכם עסק – Sinnery מלכתחילה אינם מתיימרים לאיזושהי חדשנות וסביר להניח כי תוך כדי האזנה לאלבום, ריף כזה או אחר ישמע לכם מוכר מאיכנשהוא. בכל זאת, הפשטות הנפלאה הזו משרתת את מטרת העל של האלבום בצורה נהדרת, ועל אף הכיוון המאוד מובהק אליו חותרים חברי Sinnery – אלבום הבכורה שלהם אינו נדבק בנוסחתיות חדגונית והוא כולל רגעים שמצליחים לאתגר את האוזן באופן מחושב ודינמי יחסית. ביצועי הגיטרה של אלון במקביל לגיטריסט הנוסף עידן קרינגל משלימים זה את זה היטב, שעה שארי רוט, המתופף שומר בנאמנות על המקצב הגועש של האלבום. בתוך כך תמצאו כאן מקצבים משתנים, רגעי כסאח שמתחלפים במלודיות ולחילופין (כמובן שאת ההצהרה הזו יש לקחת בעירבון מוגבל, כן? זה לא ש-Sinnery חוטאים חלילה בלהשמע כמו Dream Theater). קחו לדוגמה את השיר המצוין "Magic Bullet", הנבנה לו על גבי חומות של ריפים ומגביר קצב בהדרגה אל תוך הפזמון. לעומתו, "Mad Dog", הינו הרצועה המלודית המפתיעה של האלבום, שנשמעת שונה יחסית מהשירים שקודמים לה ובכלל מהכיוון הכללי של האלבום. היא הכוללת אינטרו מלודי מפואר הנדרך למתקפה המגיעה בהמשך, ומשם אל הפזמון שמחזיר את המלודיה הקליטה לשיר. כמו כן ישנו "Black Widow" – הנפתח בקטע קלין שבונה את המתח שאליו נכנס השיר בדהירה, ומסתיים לו בטונים דומים. כמובן שאי אפשר מבלי להזכיר את שיר הנושא החותם את האלבום, ואחד מהשירים הטובים ביותר בו – "A Feast of Fools", שכולל לא פחות מפתיחה סימפונית (!) שאיכשהו מתחברת בטבעיות מופתית להמשכו.
על אף שנהניתי מההאזנות שהקדשתי ל-"A Feast of Fools", האלבום אינו חף מפגמים. בעיקר הציקה לי העובדה שהביצועים הנהדרים של חברי הלהקה באלבום מוגשים בסאונד שאינו דינמי ו"נושם" מספיק. כמו כן, התקשיתי לעכל את השירה המלודית של אלון ב-"Symphony of Sorrow" שצרמה לי בהיותה מאולצת במידת מה. השיר עצמו, שהוא הארוך ביותר באלבום, דווקא מחוויר לעומת שאר השירים המעולים שבו וחבל, שכן הוא שובר קצת את התבנית הקבועה של האלבום לכיוון של סמי-בלדה. דווקא דקות הסיום שלו, שחוזרות לטונים הקבועים של האלבום, וכוללים סולו שלא היה מבייש את ארבעת האלבומים הראשונים של Metallica – מהוות שיפור ניכר. כמובן שגם ישנו פער יחסי בין שירים מסוימים לאחרים ברמת הכתיבה – קחו למשל את "Holy Grounds" לעומת "Built to Kill" – כשהאחד נוטה למונוטוניות משהו ביחס למשנהו – בעוד שבנייתו של האחרון מייצרת את כמות האדרנלין הדרושה כבר בשלב הראשוני יחסית של האלבום.
"A Feast of Fools" אמנם לוקח בהליכה את רוב מה שלז'אנר הת'ראש היה להציע בתחומי ארץ הקודש, ואכן רוב רובו של האלבום הוא הנאה צרופה – אך אין ספק שעל אף מיומנותם המוזיקלית של חברי הלהקה, קשה לי לראות את אלבום הבכורה שלהם מצליח להתבלט מעל להיצע הקיים בסגנון בספקטרום העולמי (כמו כן – כאמור, הדמיון היחסי ל-Warbringer דיי זועק). יחד עם זאת, ביחס לפרי העמל ראשוני של אותה להקה צעירה שהצליחה להרשים אותי בהופעה האנרגטית והבועטת שלה, ל-Sinnery צפוי עתיד מוזיקלי מזהיר למדי אם ימשיכו להתמיד בכיוון אליו הם שואפים כיום.
"סעודת השוטים" תשביע את מי שת'ראש נמצא במחזור הדם שלו, אך עדיין מסוגל לקבל אותו גם עם מנה קלה של אלמנטים מודרניים – כלומר, כאלו שמחליקים בגרון מבלי לגרוע מהרוח הקרבית המנשבת בסגנון על טהרתו. אלבום הבכורה של Sinnery הוא פחות או יותר מה שהייתי מצפה לו ממסע מוזיקלי ראשוני של חבר'ה בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם – ניסוי ותעייה שבסופו של דבר מתלכדים לתוצר טוב, גם אם לא מושלם. כמובן שאם גם אתם התחברתם לאלבום – רוצו לתפוס את Sinnery בהופעה, עם כל הכבוד לחומר המוקלט – זה כבר עולם אחר לגמרי. על אף רוח השטות שלהם – ישנה רצינות תהומית מצדם בכל הנוגע להשקעה במפעל המוזיקלי שהחלו בבנייתו לפני כ-4 שנים.
|
