01. Drained
02. The End
03. Like Sand
04. The Truth
05. In my Room
06. Before I Fall
07. Through my Eyes
08. Battles
09. Here Until Forever
10. Underneath my Skin
11. Wallflower
12. Save me
היתרון היחיד של In Flames בשלב הזה של הקריירה הוא שאי אפשר לרדת נמוך יותר מאלבומם הקודם, Siren Charms. זאת לא נקודת פתיחה טובה אבל מעריצי In Flames מודעים למחלוקות ומתחלקים לכמה קבוצות: אלה שמבחינתם הלהקה מתה עם היציאה של Reroute to Remain, אלה שהתאהבו בצלילים היותר מאוחרים של הלהקה (שהגיעו לשיא באלבום Come Clarity) ומאז סוגדים לכל דבר שהם עושים ואלה שחושבים ששינוי הוא דבר מבורך אבל In Flames פשוט לא להקה טובה יותר.
אז מה יעלה בגורלו של האלבום Battles? ל-In Flames היה לא מעט להוכיח למרות שעשה רושם שהם הגיעו למקום בו הם לא צריכים להוכיח שום דבר עם חתימת החוזה מול חברת התקליטים של Sony. אלא ש-Siren Charms כשל במכירות והניס את הלהקה לחוף המבטחים של Nuclear Blast ותחת חסותם הם אספו את השברים והקליטו אלבום חדש.
הייתי רוצה לומר לכם ש-Battles הוא התגלמות המאבקים שחברי הלהקה עברו בתקופה האחרונה ושהם יצאו מחוזקים מכל העניין. אני אוהב את In Flames, את הקלילות האיכות הכמעט פופית שיש בשירי המטאל המאוחרים שלהם, המלודיות והכתיבה. לאורך השנים נתתי ל-In Flames ליהנות מהספק ואפילו סנגרתי על Sounds of a Playground Fading שלא היה בדיוק האלבום הכי חד שלהם. אבל האמת היא ש-Battles מביס את Siren Charms בקרב, אבל מפסיד במלחמה.
שיר הפתיחה "Drained" מתחיל עם מנגינה אלקטרונית חללית ובמהרה נסחב לחגיגה גרובית וקצבית עם פזמון מלודי מדבק וסולו גיטרה חביב באדיבות Björn Gelotte. השיר העוקב הוא "The End" שנבחר להיות הסינגל המוביל של האלבום וברור למה: זה שיר קליט עם בנייה חכמה לקראת נקודות שיא שונות לאורכו, וכולן מצליחות לרגש ולהפעיל את הצוואר.
אז מה יכול להשתבש אחרי פתיחה כזאת טובה? "Like Sand" מדגיש כמה מהבעיות שהעיבו על הלהקה בשנים האחרונות ואפילו מרכז אותן לשיר אחד. העובדה שבסופו של דבר יש כאן מעט מאד השראה וחוסר רצון להתקדם למקומות מעניינים או פורצי דרך כמו ש-Reroute to Remain היה בזמנו (ואפילו Come Clarity). האנרגיה המתפרצת כבר לא כל כך מתפרצת יותר וסולן הלהקה Anders Fridén מתעקש לתת לעצמו תפקידי שירה שפשוט לא מתאימים לטווח הווקאלי הלא מאד רחב שלו. "The Truth" כולל נגינת גיטרה מצוינת ותיפוף עוצמתי בחסות מתופף הלהקה החדש Joe Rickard אבל מתרסק דווקא בגלל השירה של Fridén שמשום מה מלווה במקהלה ביזארית שלא משתלבת כל כך טוב בסגנון של הלהקה (וחוזרת להופיע משום מה בשירים נוספים לאורך האלבום, באופן רנדומלי לחלוטין). השיר "In My Room" פולש לטריטוריה של Korn. הסגנון הזה יושב לא רע על In Flames, אבל קשה להתנער מהתחושה שמישהו התבלבל בלהקה.
הנוסחאות שמשתלטות על כתיבת המוזיקה של הלהקה בולטות כאן מתמיד: קטע אמביינטי שפותח את השיר, קצת קצב גרובי להתניע את העניינים, פזמון דביק, קטע גרובי מעט איטי יותר, פזמון דביק, הסולו המחייב (שנשמע לא רע כשלעצמו) ופזמון שוב. כל זה לא אומר ש-In Flames הרסו לחלוטין כל זכר לאיכות שלהם. מלבד שני שירי הפתיחה מעוררי התיאבון יש עוד רגעים באלבום שהסבו הנאה לאוזניי ואפילו שברו את השגרה. "Through My Eyes" הוא פיסה מעניינת של מטאל אלטרנטיבי עם תפקידי שירה לא שגרתיים של Fridén שנשמעים טוב. "Wallflower" הוא ניסוי אינדסטריאל אווירתי ומסקרן – לא החלטתי עדיין אם הוא עובד או לא אבל זה בהחלט שיר מעניין. שיר הסיום "Save Me" מדגיש את המלודיות הנקיות והממכרות שהלהקה הזאת מסוגלת לייצר ובהחלט מזכיר ימים טובים. אבל לא משנה כמה נקודות אור יש ב-Battles (ואכן יש, זה לא אלבום רע), קשה להתנער מהתחושה שפעם היתה כאן להקה גדולה שמשהו קרה לה בדרך. אני מסרב לתת הנחות ל-In Flames ועדיין מצפה מהם ליותר מהסיבה הפשוטה שאני יודע שהם מסוגלים לזה. אולי בפעם הבאה.
