|
18/12/2016
Metallica - Hardwired... to Self-Destruct
מאת: אלון מיאסניקוב
כל כמה שנים זה קורה לנו. אנחנו רואים איזה אלבום חדש של אחד מהדינוזאורים הגדולים וכולנו רועדים בהתרגשות תוך כי שאיזה קול קטן בבטן אומר לנו: "אתם יודעים כבר שזה יהיה חרא".
כל אלבום כזה אנחנו נאחזים באיזה ריף בטעם של פעם, בכל איזה יציאה שמזכירה לנו את האלבומים הקלאסים, ואומרים לעצמנו: "וואו, זה הכי טוב שהם הוציאו מאז שנת 1948" וכו'. ואחרי שנה? אחרי שנה אנחנו מסתכלים על הדיסק מעלה אבק או על הפולדר הזה המצהיב שלא נפתח כבר שנה. "הכי טוב מאז..." זה כנראה לא משהו.
עכשיו, אחרי Death Magnetic רמת הצפיות ממטאליקה כבר לא הגיעה לאן שהוא, ולולו פחות או יותר שחט את הצפיות בסגנון ג'ק המרטש בסרטון דאע"ש, אבל הקליפ הזה, של שיר הנושא של המטאליקה החדש... האם זה שוב הקול הקטן בבטן או שאנחנו סתם שומעים קולות?
זה היה שיר בן זונה, נכון, קצר, לא מתוחכם, זה לא שום Master Of Puppets או Blackened, אבל אחרי שהתרגלנו שהשירים הארוכים של הלהקה מאז שנות השמונים הם בעיקר חרא משעמם, שמחנו לשמוע אותם חוזרים דווקא לשירים מושפעי Pאנק של 4 דקות. וואלה, שיביאו איזה אלבום עם 12 כאלה ואנחנו סבבה עם זה.
אבל אז הם הביאו את Atlas, Rise, וזה כבר שיר של 7 דקות. וואלה, הקול הזה בבטן התחזק, כי זה אחד השירים הטובים של הלהקה כבר מלאאאא זמן. והסאונד.. מה היה כל כך קשה אחרי בוב רוק בלהביא סאונד כזה? מלוטש? כבד? ברצינות, דת' מגנטיק נשמע כאילו הפיק אותו אדם חרש.
עכשיו לאלבום המלא שסוף סוף נחת.
אני כבר אתן את הסיכום בהתחלה: זה לא מאסטר אוף פאפטס, אבל זה האלבום הכי טוב של הלהקה מאז האלבום השחור. נכון, נכון, יש פה מי שגדל גם על Load וכל השיט הזה, אבל אני מהשכבה של הגדולים ושם לדעתי הם איבדו את זה לגמרי.
זה עדיין אלבום פחות טוב מהשחור או מכל האלבומים משנות השמונים, אבל באמת שיש פה שירים טובים, הבי מטאל Thrash של ממש, ולא איזה חרטא לא קשור כמו שהם הנפיקו כבר 20 שנה רצוף.
בואו נהיה קצת יותר מדויקים, אם הם היו חותכים 2-3 שירים, בעיקר את הארוכים, ועושים אלבום אחד ממוקד של 60 דקות: זה היה אלבום אדיר. ענק, מהטובים בכלל בז'אנר שיצאו בשנים האחרונות. אבל הם לכלכו עם כל מיני Halo On Fire והבתים המלודים הסרוחים שלו, ו Am I savage החסר פואנטה ו Now That We're Dead שמכיל ריף ממש חמוד, אבל פזמון מטריד.
אבל, וזה חתיכת אבל, הם עדיין הצליחו לתת פה משהו כמו 9 שירים טובים מאד, ו 3-4 מהם ממש מעולים – וזה הרבה מאד לז'אנר כיום.
ManUNkind זה השפעה ברורה מכל מיני Mercyful Fate וה NWOBHM הרוק נ' רולי שהשפיע על הלהקה בהתחלת דרכה, Spit Out the Bone זה Thrash מהיר שנותן בראש בכל הכוח, Confusion זה ריף מטאליקה כוחני ומעולה שהיה יושב פיצוץ באלבום השחור – בקיצור, רוב האלבום: פיצוץ.
אני אגיד לכם מה מבחינתי נתן לי הוכחה שזה לא עוד נביא שקר: אשכרה חזרתי לאלבום ושמעתי אותו כמה פעמים מאז שהקשבתי לו לטובת הביקורת הזו. וזה לא קרה לי עם אלבום של מטאליקה מאז... שהייתי בן 15 בערך? אז כן. הוא טוב. ממש טוב. לא מושלם, אבל ממש טוב.
|
