לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. Leftover Arak
02. The mask
03. Chop the Cop
04. Skull Full of Beerbong
05. Un-Anonymous Alcoholics
06. Filthy Clerk
07. D.I.Y or Die
09/02/2017
D.I.Y.Y. – D.I.Y.Y. or die
מאת: יותם Defiler
יש משהו ב-Retro-Thrash שאני פשוט לא קולט. אני יכול להבין אהבה אין סופית לז'אנר מסוים. אני יכול להבין סגידה למותגי מחתרת ונעילת כל הדלתות בפני קונספטים חדשים. אני לא מתיימר לחפש מה יותר טוב, כי אני לפעמים נוטה להכשל באותו המבחן. אני גם חוזר ל-Testament ול-Forbidden כשאני רוצה לשמוע מה שלדעתי עונה להגדרה של "מטאל מושלם". מבחינתי, באמת, לא היה כמו ולא יהיה כמו ה-Thrash Metal, כאשר Metallica ו-Slayer שלטו בכיפה, כאשר Dave Mustain ירה ריפים שהיו מפילים לאנשים את הלסת כי זה היה דבר הכי כבד והכי מהיר והכי לא הגיוני שמישהו יכול לעשות, ואז לעשות את זה ב-150 הופעות בשנה בכל רחבי העולם, לילה אחר לילה.
אבל השנה היא 2016. טוב, 2017 בזמן שהסקירה הזו תעלה, ויש גבול לכמה אני יכול להאזין לאותו האלבום של Sodom או של Flotsam & Jetsam שוב ושוב ושוב, ועדיין לצפות לאותה התרגשות שהייתה לי כשהייתי בן 19 והיה לי מספיק כסף לשים את ידי על היצירות האלה שלא מכרו בחנויות הדיסקים אבל כן אצל האנשים שהביאו אלבומי מטאל על אמת.
אני כנראה כבר לא אתרגש מ-Thrash Metal כמו מפעם. אלא אם הוא יקח אותי למחוזות חדשים כמו ש-Vektor עשו השנה, או לפחות יגרום לי להזיל דמעה מטקסט מעולה שמהול במספיק הומור, חכמה, מודעות עצמית ומלווה בריפים מעולים, ואם לא מעולים אז לפחות ממש אבל ממש מהירים כמו של Gama Bomb ב-2008 עם Citizen Brain. אבל להוציא את אלה, וקצת שיר אחד או שניים של Evile, Havok ו-Warbringer, אני לא יכול להגיד שקיבלתי איזושהי בשורה יוצאת דופן מהז'אנר הזה.
כל זה אפשר להגדיל פי מאה כשמדברים על Crossover שתמיד הרגיש לי כמו האח השיכור מדי והכועס מדי של ה-Thrash האמריקאי, כזה שזלג יותר מדי אל תוך ה-Punk בגלל שהוא ממש אוהב Punk וממש שונא את החברה ואת השוטרים ואת הממשל ואת המוסכמות וכו'. אז כן, D.R.I. ו-S.O.D. היו מבחינתי להקות שאני שומע פעם אחת, קולט את Under The Wheel או את Speak English Or Die, מחייך וממשיך הלאה. ה-Crossover תמיד הרגיש לי במגמת מחסור לעומת ה-Thrash המלא, עפוף הפאתוס הזה שעשה אותו כל כך כל מה שאהבתי במטאל. מצד שני, יאמר לזכותו של ה-Crossover שאין אצלו חוכמות ואין מקום וזמן למילים מעצבנות כמו פאתוס. הוא פשוט בא לתת בראש, להדליק את המסיבה, וללכת. ככל שאפשר יותר מהר, ככה יותר טוב.
לא יודע כמה הרומן של מדינתנו התארך עם ה-Crossover אבל לכבוד 2016 קיבלנו לשולחן המוות שלנו את הדמו של D.I.Y.Y.. השם, שהוא קיצור ל-Death In Your Yard, פשוט נשמע כאילו הם ממש ממש ניסו למצוא קיצור או ראשי תיבות שיהיו לפחות כמה שיותר קרובים ל-D.I.Y., ראשי התיבות למונח "Do It Yourself" – סיסמת הדגל הבין-לאומית של סצינות המחתרת במטאל, בפאנק, ברוקנרול ובכלל. בשולי המוסיקה - ואל נא נתכחש אל העובדה, כל ז'אנר של מטאל נמצא בשולי המוסיקה, אפילו בפינלנד – המציאות מחייבת אותך לעשות או לחדול, ואמן שלא יקום על רגליו וינהל את עצמו – כנראה יעלם מהעולם. כך נולדה הרוח של "עשה זאת בעצמך" והפכה ממודל עסקי של עצמאות לסוג של הלך רוח לא ברור – בו כל דבר שהוא מעט יותר יוקרתי מזוהה עם האליטה, וכל שירות שאתה יכול לדמיין את עצמך עושה אותו לבדך – מצילום תמונת להקה בטלפון הסלולארי במקום אצל מקצוען וכלה בלצייר את עטיפת האלבום שלך לבד במקום לחבור לאומן שינסה להביע את המוסיקה שלך בציור או גרפיקה. גם הפקות הסאונד, ההופעות וההתנהלות הכוללת הפכה להיות נחלת האומן עצמו – ובעצם הוא אחראי על עצמו, אדון לעצמו ועליו לשאת בתוצאות יצירותיו בעצמו. כאשר אנחנו יודעים שמדובר בשיטת "עשה זאת בעצמך" אפשר לפרגן ולמחוא כפיים, אבל בסופו של יום – כל אומן מטאל כיום שאיננו Metallica פחות או יותר תקוע באותה הנישה של "עשה זאת בעצמך", מי יותר ומי פחות.
אז לחרוט את הדגל את הקונספט זה נחמד, וזו כנראה החוויה שקלטת הדמו של D.I.Y.Y. מנסה להעביר. השם המעט מגוחך של הלהקה, המלווה בשם המגוחך עוד יותר של הדמו (D.I.Y.Y. or Die, שזה לא יוצר שום משפט הגיוני) אבל איפשהו – פה הקסם, אם אפשר לקרוא לזה ככה – בדמו של D.I.Y.Y.. כמו ש-M.O.D. לא היו בדיוק שיא העידון, הקידוש של החאפריות עושה לא מעט חסד ללהקה שנשמעת דווקא מדויקת באופן מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בהקלטה חיה.
השיר הראשון נפתח בנאום מקושקש של צ'ארלס מנסון – מי שהפך להיות נסיך האופל של הרדנקים ורוצחי ההמונים של אמריקה – כדי לתת הד וקול תרועה לפני שעוברים לריפים הבשריים עצמם. המהירות מספקת בהחלט, אבל המקוריות לוקה בחסר. נכון, זה סופר-קשה להיות מקורי ב-Thrash Metal, אבל כשנותנים לאחד מהריפים המרכזיים של השיר הפותח האינסטרומנטאלי Leftover Arak את הריף של Black Magic של Slayer, אנחנו קצת בבעיה.
The Mask, השיר העוקב, ממשיך באותה הרוח – ומציג את השירה של שני זמרים, אלון הופמן וליאב הרם, הצועקים בהתאם לז'אנר The Mask is the law! בשיר שבתכלס אני מאמין שהוא קצר מדקה. זה מתאים פחות או יותר לאווירה שהלהקה מנסה להשרות – כאשר הרם והופמן היו עולים לבמה עם מסכות של מתאבקים מכסיקנים – קונספט תלוש והזוי אבל בהחלט מעורר סיבה למסיבה.
האמת, שבשלב זה אני כבר מתחיל להבין את הקטע של D.I.Y.Y. וקצת מקווה של ה-Crossover שאתקל בו בעתיד ייהנה מאותם נתונים – מתופף רוצח, גיטריסט קטלני, ושירים קצרים אחושילנג.
Chop the Cop גם מתחיל דומה בצורה חשודה לאיך שמתחיל Whiplash של Metallica, אבל די מהר משנה כיוון. אני חייב לציין שקצת קשה לדעת מתי זה הופמן ומתי זה הרם על מי שצועק על המיקרופון – אבל אין ספק שבשיר הזה דווקא הצרחות של אחד מהם הם אלה שעושים את האווירה למעולה. אווירה כזו שאפשר להבין ממנה איך שמו את כולם בחדר הקלטות ואמרו להם לצעוק על המשטרה ולנגן בהתאם. השיר מסתיים עם מה שנשמע כמו רעשי של באנג, ומתחלף ל-Skull Full of Beerbong. אין ל-D.I.Y.Y. פזמונים, מסרים מיוחדים או בכלל שליטה מרובה על מה שהולך שם באולפן. זה נשמע ממש כאילו הם קצת השתכרו והתמסטלו ויצא להם דמו של Crossover שאולי הם ספק לא התכוונו שיצא בכלל – אבל התוצאה, מטופשת או מצחיקה ככל שתהיה, עדיין מחזיקה במידה רבה של אוטנטיות וכנות. כלומר, אני לא יודע כמה כנות אפשר להכניס בשיר שנקרא Un-Anonymous Alcoholics כי זה נשמע יותר כמו קריאת הלל למסיבה שלא תדע סוף לעולם גם אחרי שיהיה צריך לנקות את הקיא מהרצפה כי אף אחד לא סיפר להם שלשתות כמו חמור לפעמים זה טיפשי.
החלק הממש מצחיק הוא שהריפים והמוסיקה בעצמה הם Thrash Metal טהור מעולה. הוא נושק הרבה פעמים ל-Punk בהתאם לז'אנר, אבל מוצא הרבה יותר שפה משותפת עם Slayer ו-Anthrax מאשר Cro-Mags למשל. זה הטקסטים והשירה שמושכים אותו יותר ויותר לכיוון Suicidal Tendencies מה ששומר על הקסם אבל מאבד מהעוצמה. בעיקרון – אם הייתי מקבל את הדמו הזה עם שירה סטייל אלון קרניאלי מ-Sinnery או אורי פרנק מ-Eternal Struggle היה לי יותר קל לעכל את זה. תן לי כאסח של הארדקור או ארסיות של Thrash, כל דבר שבאמצע, כל דבר שמדבר על מסיבות, על בלאגן ועל לתת בראש בלבד קצת הולך לי לאיבוד.
למזלי Filthy Clerk משנה את המצב לחלוטין. שיר שמתחיל לאט עם נעימת בס סוף כל סוף מפנים מתח מוסיקלי ומותח אותו על השיר הארוך ביותר בדמו, של 2 דקות שלמות (!) עם ריפים שהם אולי לא שיא המהירות אבל הם ברורים ובטעם של פעם. זה השיר היחיד שאפשר לומר שיש לו בתים ופזמון וזה גורם לו להחזיק, מוסיקלית, הרבה יותר מחבריו.
שיר הנושא (או כמעט שיר נושא, כי עדיין, השיר נקרא D.I.Y. or Die וחסר לו את האקסטרא Y הזו) משתף בין ריף לריף את אחוות המשפחה של קהילת ה-D.I.Y., והצדעה למוסר העבודה או המחויבות לעצמאות מוסיקלית ונסגר במתח קצרצר של Crust מלוכלך לסיום.
אני חושב שזה הכי הרבה טקסט שאי פעם כתבתי על דמו שקצר מ-10 דקות, ויש מצב שזה הכי הרבה טקסט שאי פעם נכתב על דמו שכזה (או לפחות בגבולות הז'אנר) אז אנסה לחתור לסיום. המוסיקה אחלה, השירה קצת פחות, גם כי היא לא קונסיסטנטית – כי זמר אחד מתאים וזמר אחד מונוטוני ולא מתאים – וגם כי היא לוקה בכוח שמאפיין את הגדולים של הז'אנר. כעת שיש חילוף בהרכב (הלהקה הספיקה להתפרק באוקטובר ואז לחזור בהרכב חדש בדצמבר) אולי יהיה שינוי מסוים שיקח את המוסיקה הבאמת טובה הזו וייתן לה את הכבוד הראוי לה. כל החאפלה הזו של Crossover, אלכוהול, מסיכות מכסיקניות, צ'ארלס מנסון, בירבונג, מחאה ופארק הירקון – כל זה מרגיש קצת כאילו הלהקה ערבבה כמה קונספטים עם חפיפה מינימלית כדי ליצור תמהיל שיסביר למה בכלל עושים להקת Crossover בתל אביב בשנת 2016. הקונספט נופל קצת בדרך. לא נשמע שיש ממש בשורה מהדמו הזה, למרות המוסיקה הטובה – בעיקר כי לא ברור מה כוונת המשורר. כמו כן, זה מרגיש כאילו נגמרו הרעיונות כשהלהקה חיפשה שם שישמע ממש כמו D.I.Y. והתפשרתם על D.I.Y.Y., וחבל, עוד קצת סיעור מוחות והייתם עולים על שמות לגמרי מתאימים כמו Destroying In Yearning או Devolve In Years שאיפשהו אולי נשמעים ממש פלצניים (כיאה לכותב הסקירה, שהוא פלצן שמצליח לחפור על שני עמודים) אבל יותר מתאימים מ"מוות בחצר שלך".
סך הכל, לא רע, אבל לא מספיק טוב.
|
