תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:

01. How Could I Be There
02. migration
03. In The Ocean Of my Tears
04. In All This Dark
05. Driftwood
06. I Gave my Heart For You


ציון:

17/02/2017
Clouds – Departe
מאת: יותם Defiler


אתם מכירים את החלטות סוף השנה שאנשים עושים כל שנה חדשה? אני שונא לעשות החלטות כאלה. אני תמיד מסיים בדיוק באותה הנקודה שהתחלתי, ואני חייב שוואלה, אחרי 34 חורפים, זה מתחיל קצת להרגיש רפטיטיבי. התשובה היא כמובן, חס ושלום, שלא אגשים את ההבטחות שלי – אלא להפסיק להבטיח. אבל איפשהו שם ב-2012 הבטחתי לחברי הטוב דני אחירון שאני אתן צ'אנס גם לז'אנרים שאני לא אוהב. וואלה- אולי משהו מתשוקת הנעורים שלי למוסיקה טובה תחזור אליי (זה לא קרה מבעד למוסיקה הזו, אלא מבעד למוסיקה שאני דווקא ממש סבבה איתה) אבל כבדרך אגב יצא לי להקשיב לכמה וכמה אלבומים שהומלצו לי על ידי אנשים, מגזינים, אתרים ושאר מרעין בישין.

אחד מהם הוא הפרויקט הבין-לאומי הנקרא Clouds. זהו הרכב Doom Metal, בגדול – אבל אפשר לקחת את ה-Doom Metal ולהעלות אותו בחזקת עצמו – זה מה שהיינו מקבלים. אני לא מדבר איתכם אוטומטית על Funeral Doom – אין פה מספיק תחושה של כיליון כדי להתברג שם, אבל זה בהחלט איזה אלבום כבד, מייאש ועצוב.

Clouds הוקמה לפני איזה שנתיים-שלוש על ידי נגנים ממיטב להקות ה-Doom Metal העולמיות, ואחרי אלבום בכורה אחד ב-2014 הם החליטו להוציא לפני כמה חודשים את היצירה הזו. Departe היא יצירה ארוכה, שאמנם כולה ששה שירים, אבל הקצר מביניהם עולה על שמונה דקות – ועם כמה שהאלבום הזה ארוך – ככה הוא יותר מייאש.

אני לא יודע אם זו המטרה שלו. ברור לי שאני לא קהל היעד של Doom Metal בסגנון של Clouds, בעיקר כי אני לא בדיוק אוהב להשתפך בבאסה של עצמי, אבל זה מה ש-Clouds עושים פה, ועושים עד הסוף. אני חושב שאם הייתי טיפה יותר חובב של הז'אנר, הייתי גם מתיימר לומר שהם עושים את זה היטב, אבל הלכתי לאיבוד קצת בענני הנהי של Departe.

מי שמכיר Doom Metal אבל רק את האלף-בית כזה, כמוני, אז דמיינו שלוקחים את My Dying Bride ומאיטים לכם את זה ל-25% מהירות. כאילו, אני מגזים בכוונה בהשוואה, אבל גם Clouds מגזימים. צריך להיות כנראה בטריפ ממש חריף של דיכאון ועצב כדי להיספג אל תוך האווירה המלנכולית של Departe, אז לקחתי על עצמי את המשימה וניסיתי לבדוק אם לפחות אצא עם חוויה מעניינת, ואם לא זה, לפחות יהיה סבבה לקרוא את הסקירה בסוף התהליך.

אז אנחנו מתחילים עם How Could I Be There. יש פה הכול כדי לבנות אווירה נכונה. נעימת פסנתר שכל כולה לב שבור, קינה של אלמן על אובדן אהובתו מבעד לשטיח קלידים וגיטרה פשוטה, ואז בערך מחצית הדרך פנימה, מגיעים הדיסטורשן והגראולים האופייניים יותר ל-Funeral Doom. הגראול של האיש שהקים את ההרכב, Daniel Neagoe, האיש מאחורי Eye Of Solitude הבריטית, הוא אך ורק גראול נמוך, כזה שמגיע מהקצה הכי עמוק של תהום הנשייה, לא על מטרת להפחיד אתכם כאילו השטן מתקרב, אלא לבשר על רוע הגזירה של עולם שחרב. אין פה גיוון, אין פה התפתחות, יש פה רק את המצב הכמעט סטטי של שאגות אדירות וגיטרה איטית, שעומדים בקונטרסט מוחלט לשירה המלודית השבורה של Jon Aldara, מי שאני מכיר בתור סולנה של Hamferd והפך להיות בשנתיים האחרונות גם הזמר של Barren Earth. הקונטקסט בא כמובן לשרת את המוסיקה, כרגיל במטאל – אבל הקיצוניות של שני הזמרים מושכים כמעט לכיוונים מטשטשים, בו Aldara הוא, תסלחו לי על הדימוי הסופר-זול, ענני ערפל עדינים, ו-Neagoe הוא ענן סערה ענקי המאיים לבלוע את הכול.

חצי דרך אל תוך הייאוש, וכמעט רבע שעה אחר כך – והשיר העוקב מגיע. Migration הוא שיר טיפה יותר נינוח (הייתי גם אומר שהוא יותר קצר, אבל הוא בשום אופן לא שיר קצר), וגם פה יש את הפערים הללו, אם כי בצורה פחות קיצונית.

In The Ocean Of My Tears יש לנו פתיח פולקלורי עדין שזוכה בתואר "הפתיחה הארוכה ביותר אי פעם בשיר מטאל" כאשר הפתיח נמשך ארבע דקות אל תוך השיר עד שאני כמעט בטוח שנכנסה לפה בטעות הקלטה גנוזה של Enigma במקום המשך ישיר ל-Doom התובעני של Clouds. אל דאגה, העצבות המטאלית מתפרצת כמו גשם קצת לאחר מכן.

לא ברור לי אם אני חווה אלבום קונספט או פשוט רגע קטן של אובדן אמיתי, שנפרש, כמו שנהוג לומר, על פני משהו שמרגיש כמו חיים שלמים. שנייה אחת של תחושת התאבדות נפרסת ל-65 דקות של עצב ואובדן העצמי, ויש בזה משהו שבולע אותך, שצובע את הנשמה שלך בשחור לא בגלל שזה מרזה, אלא בגלל שלא נשאר יותר אף צבע בעולם.

האובדן, לפי Departe על אובדן האחת, בין אם דמיונית או בין אם הייתה באמת בחייו של הדובר, סוחף ושובר את הבפנים של הנפש, ולזה אפשר להתמסר, ואפילו קצת מסוכן – גם כמוסיקה. כדי ממש להכנס ל-Departe, שבלי ספק לא מיועד בשבילי, צריך להיות במצב כמעט מדיטטיבי של שכול מוסיקלי – של קבלת הסוף, של מה שאפשר לתאר כחיתוך ורידים באמצעות סכין הנפש בלבד.

הדובר נסחף בסוף In The Ocean Of My Tears מהעולם הזה אל העולם הבא, והצעד הזה, רגע המוות של ההתאבדות הזו – הופך משנייה גורלית אחת לשיר של כמעט 13 דקות – כאשר In All This Dark מתחיל להתנגן. אי אפשר לומר שהשירות של Aldara לאורך האלבום הן לא פחות ממרגשות. האיש לא זמר בחסד עליון – אבל הוא יודע לספק סחורה מעולה שזה מגיע לשירה עצובה, נוגה ואוטנטית. האודיסאה המוסיקלית שלו מרגישה בשיאה כאשר הוא נותר לבדו מול המיקרופון בשיר Driftwood, שסוחף אותו לאורך ים של אפלה אל חופים לא ידועים – בתקווה להגיע לאחר מותו אל חוף מבטחים בה ימצא אותה. גם פה מורגש היטב שזה לא בדיוק איזה מסע רוחני של סוף טוב אלא מן תחושה פנטזיונרית של ערש דווי כאשר לא מגיע מספיק דם למוח, וזה מרגיש יותר כמו טביעה מאשר היסחפות.

אל השיר האחרון מגיעה גם התובנה, ביחד עם הפסנתר והאימה, שהכל היה לשווא, שמוות הוא לא הדרך להחזיר חיים שאבדו, וכל מה שנשאר זה הסטטיות של האין, המכוסה בשלג החורפי, שמפה אי אפשר לזוז כבר, ועם I Gave My Heart For You נחתם Departe בקול אנחה חלושה.

המוסיקה של Clouds היא אמנם מוניומנטאלית אבל מונוטונית, מינימליסטית ומתסכלת. כדי ממש להתחבר אל לב ליבה של העצבות של Clouds צריכים להשיל את גלימת הספק והציניות בצד, אבל להשאיר את הראש מעל ים הבכי אחרת אפשר בקלות לטבוע.

אני חושב שלמרות שהאווירה פה משחקת תפקיד לא פחות חשוב מהמוסיקה, חובבי Funeral Doom יוכלו למצוא פה את מה שהם אוהבים, ואחרים צריכים לקחת איזה סיכון רגשי ושיעור יפה בסבלנות לפני שהם מבקרים במחוז המוסיקלי הערפילי הזה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Pyramaze - Contingent

Canine – The Uprising

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon

Anathema - The Optimist

Belphegor – Totenritual
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מחזירים את הגופה - ראיון עם Bill Steer, גיטריסט להקת Carcass

סקירת הופעה:
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה

סקירת הופעה:
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל

כתבה:
Vanessa Ondine – Your Void

סקירת הופעה:
אומנות הרצח – סיקרת הופעתה של Thy Art Is Murder בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/04/2018]
Necrophobic בישראל
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[14/12] Scardust בהופעה אקוסטית
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[28/12] Prowlers - Flight 666
[30/12] Clapsodra & Social Dissonance
[04/01] Double Feature Showdown
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[24/01] Satyricon בישראל
[27/01] Ozen Core Night
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::