|
04/05/2017
Immolation - Atonement
מאת: יותם Defiler
כל הכבוד ל-Immolation שהם ממשיכים ליצור אלבומי Death Metal בעלי אמירה משלהם ועדיין להישאר כל כך לפי התבנית המצוינת שהם עזרו ליצוק לז'אנר במו ידיהם. רגע, זה בעצם לא אמור להיות המשפט שסוגר את הסקירה? כי בינינו, כמה אפשר לדבר על אלבומה ה-10 של ההרכב המפלצתי מניו יורק שממשיך ליצור Death Metal ברוטאלי וחסר עקבות פעם אחר פעם? אה, כן. הנה זה - הקול שאומר ש"פעם היה פה יותר טוב". אבל האמנם? מן הסתם, הרבה יותר קשה ליצור אלבום Death Metal שנשאר בדיוק בתוך כלל גבולות הגזרה ועדיין יוכל להתחרות ביצירות שייסדו את הז'אנר. פעם זה היה ההבלחה הראשונה של מוסיקה קיצונית, אי שם בתחילת שנות ה-90 או למטיבי לכת גם קצת לפני - אבל כמה האלבום העשירי של להקת מטאל ותיקה יכול לחדש? כמה הוא יכול באמת לעמוד כתף אל כתף עם יצירות מופת כמו Dawn Of Possession או Close To The World Below שכבר יצא בשנת 2000 והיה אולי אחת מסנוניות ה-Death Metal האחרונות לפני חלוף הדורות, ובואם של להקות ה-Death Metal החדשות לביזניס כמו Nile או Dying Fetus בתור קובעי החוקים של הז'אנר.
אז מהבחינה הזו - Atonement הוא לא יצירת מופת. אבל הוא כן אלבום ההתחלה המושלם לכל מי שלא מכיר את Immolation ורוצה להבין למה הלהקה הזו כבר 30 פאקין שנה מצליחה ליצור אלבומים כבדים, בומבסטיים ונהדרים בזה אחר זה, מבלי באמת לשנות את תו התקן של איך Death Metal צריך להשמע - אבל עם מספיק מלאכת מחשבת כדי להבדיל את הסאונד שלהם משאר כלל להקות ה-Death Metal באשר הן.
Atonement נפתח עם The Distorting Light - עם פריטה נקייה ועקומה בכוונה כדי להכניס אותנו לעולם של מראות שבורות המשקפות מציאות חולנית. המוסיקה עומדת בקנה אחד עם הטקסטים, כאשר היא מתפתלת מריף לריף כמו איזה בריאה חולנית שלא מבינה אם היא כועסת או מיוסרת. החבטות הראשונות של The Distorting Light מצליחים להשאיר את הפעורים מבינינו המומים מהכוח האדיר שיש לריפים של Robert Vigna, מהקול המפלצתי של Ross Dolan ומהרכשים החדשים יחסית, Alex Bouks על הגיטרה השנייה ו-Steve Shalaty על התופים הרועמים. אלה שכבר זה לא בדיוק הרודיאו הראשון שלהם בעיקר יכולים לעצור ולהנהן בהסכמה. מטיבי הלכת של הז'אנר אולי לא אישרו את Unholy Cult או את Majesty and Decay, אבל זו באמת רק בעיה שלהם - Atonement מכפר על כל מה שיכלתם לדמיין כנגד Immolation במידה ו-Death Metal זה הקטע שלכם.
דרך שירים מעולים כמו When The Jackals Come אשר משתלח בפוליטיקה האמריקאית בכל כובד הארס ש-Dolan יכול לבטא מגרונו הניחר, או Fostering The Divide שממש מרגיש כאילו Shalaty נותן קצב לפטרייה מוסיקלית חולנית שמתפשטת על השיר כל כולו - או Thrown To The Fire עם הנהמות של הגיטרה אשר נשמעות כמו חיות אורבות לטרף.
Atonement הוא מתח של Death Metal שעונה על כל הציפיות. הוא מצליח לייצר להיט מפחיד בעוצמתו שלא היה מבייש את Behemoth בצורת השיר Lower המצמרר אשר משקף מוסיקה ומילים יחד את התדרדרות האדם בחברה המודרנית עד לכדי אין היותו אדם - או Destructive Currents אשר סוחף בכוח את המאזין אל תוך הילולה שטנית של Death Metal - הלהקה לא באמת עוצרת לרגע לחשוב איפה אפשר לגוון או איפה אפשר לחדש - ועם זאת בהברקה אחר הברקה, אף שיר לא נשמע כמו קודמו. יכול להיות שזה חלק מהאווירה האמביינטית שמלווה חלק מהשירים, אם כי לא מדובר ממש בשינוי סגנון, אלא יותר כמו רמיזה תמתית שמאחדת את כל האלבום הזה כאגרוף מונף כנגד גם הממסד הדתי וגם הממסד הממלכתי של העולם המערבי ובראשו אמריקה על דמותה החולנית העסקנית והפוליטית עד גועל.
דווקא לקראת סופו של האלבום המתח מתחיל להשתחרר, ואז עולה השאלה האם זה בגלל ש-Immolation ירו את הטריקים הכי חזקים שלהם בהתחלה - או ש-Death Metal פשוט לא נועד להאזנה שעולה על 30 דקות? אני דווקא חושב שזה עניין סגנוני ולא משהו מהותי נגד הלהקה. כאשר עצרתי, התרעננתי וחזרתי לשמוע את שארית האלבום שוב, הוא היה כבד, מפחיד ומעולה בדיוק כמו תחילתו. שיר הנושא מצוין מוסיקלית, Above All ו-Power Of The Gods ממשיכים רצף נהדר ורעיל של Death Metal שמדגדג על גבולותיו הברוטאליים ביותר, ושיר הסיום Epiphany מרגיש כמו חזון אפוקליפטי מוצדק.
לסיכום - אלה שאוהבים Death Metal יסכימו איתי ש-Atonement, גם אם הוא לא בדיוק אלבום של בשורה חדשה, הוא עדיין אלבום נהדר. אלה שגדלו על Immolation או לחלופין אוהבים אותם יותר משאר הפרחחים של ה-Death Metal האמריקאי יבינו שמדובר באחד הריליסים החזקים יותר שלהם, או לפחות בחצי העליון של המתרס מבין כל עשרת האלבומים שלהם. אלה שמעדיפים רק את הסאונד הישן של Dawn Of Possession - שיתרחקו מגרסת האלבום שכוללת עיבוד מחודש לשיר Immolation עצמו שהיה באלבום הראשון, אבל חייבים להודות שתחת אמתלת הסאונד המודרני - הלהקה הזו נותנת עבודה מצוינת ולא נופלת לקלישאות המדכאות של סאונד מכני וקר כמו Behemoth, Decapitated ואפילו קצת Suffocation שהלכו והתמקצעו עד כדי יישור הסאונד שלהם עם המודרנה. אבל מי שלא אוהב Death Metal? אין לו מה לחפש פה. האלבום הזה נוצר באהבה רבה ל-Death Metal על גווניו האפלים יותר, וחבל שמי שלא אוהב את זה ינסה סתם להכניס לעצמו לראש מוסיקה שתעשה לו סיוטים.
|
