תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:

01. An Infinitesimal Spark
02. One of Many...
03. Prison Skin
04. Spirals Within Thy Being
05. Cosmic Walkers
06. No Faced Mindless
07. Living Waves
08. Vacuum
09. Stillness Is Timeless
10. Aathma: Part I. Universal Oneness, Part II. Spiritual Bliss, Part III. One with the Light, Part IV. ...Many of One


ציון:

10/08/2017
Persefone – Aathma
מאת: יותם Defiler


יש סוגיה חשובה שניגשים לדון על מוסיקה מתקדמת, תהיה מאיזו ז'אנר שתהיה. אם אתה באת לשבור מוסכמות ולחצות גבולות – אתה הולך לקבל קצת על הראש כי זה לא מה שאנשים רגילים אליו. זה יעצבן את המאזינים שרוצים את מה שהם אהבו פעם ולא קיבלו, זה יאתגר את המוסיקאים אשר לפעמים ייהנו לקבל אתגר, אבל ככל שעובר הגיל ככה הם יגלו סובלנות הולכת ופוחתת לדברים שאמורים לגרות אותם אבל לא מספיק נוגעים להם במיתרי הלב, וזה חד משמעית ישעמם את מי שמחפש את הפשוט, הקליט והקל.

אז כמה המיקרוקוסמוס של המטאל הפרוגרסיבי שאפתני בעצם? הרי להגדיר להקה תחת הכותרת "פרוגרסיבי" זה אומר שהיא אמורה לצאת מהמסגרת. להתקדם ממנה הלאה. זו משמעות ההגדרה, לא? וובכן, כן ולא – בעצם, כי למרות שה-Progressive Metal חצה את גבולות הז'אנר פעמים רבות, נבנתה לו נישה מאד מקובעת שמאד מנסה לחשוב על עצמה כאחת שמסוגלת לחשוב מחוץ לקופסה, אבל רוב חבריה בעיקר הקיפו את עצמם בגדר מעט יותר רחבה ומקבלת, אבל עדיין כזו שהודפת כל מי שמעז להתרחק מדי – או חס ושלום להתקרב מדי לרשויות מוסיקליות אחרות. לא לחינם ז'אנר ה-Progressive Metal היה בשיאו בתחילת שנות ה-2000 וב-10 שנים האחרונות קפא במקום. מאז Pain Of Salvation בעצם כל להקות ה-Progressive החדשות, לרבות Haken, Soen, Protest The Hero או Riverside – לא באמת לוקחות סיכון אומנותי. הם כן מאתגרות את הקונספציה המוסיקלית שהן נמצאות בהן, אבל רק בצורה בטוחה. Haken משלבים בין הסאונד המודרני של המטאל ל-Yes והפרוגרסיב הישן. Protest The Hero לוקחים את הלקחים של ה-Math Metal, ה-Djent ושאר הילדים המשוגעים יותר של The Dillinger Escape Plan ומשכילים להגיש מוצר שלו, מלודי ונעים יותר לאוזן. למעשה, מאז Dream Theater ו-Symphony X, זה נדמה כאילו הז'אנר די התקבע על עצמו. לא כל להקה מעזה ללכת לכיוון של Mr. Bungle, ולא כל להקה עושה ניסויים בסאונד כמו Cynic. אלה שכן – לרוב לא מגיעות רחוק, כי כמה שיש קהל אוהד ומסמפט לניסויים מוסיקלים – קשה להוציא את החלק ה-Metal המסורתי, האורתודוקסי כמעט, מהאוזניים של אלה שהתאהבו ב-Progressive Metal.

גם Persefone לא בדיוק שוברים את המסגרת. הם כן עושים כמה דברים בלתי צפויים, גם מבחינת מבנה וגם מבחינה מוסיקלית – אבל כולנו יכולנו "לדמיין" את הדברים שהם עושים לפני שהם נעשו – גם אם הם הראשונים שעושים אותם. אבל מצד שני, הם היחידים שכבר ארבעה אלבומים חוצבים להם נישה שאי אפשר שלא להגדיר אותה כ-Progressive Metal, דרך המסלול הקשה שעושה סיבוב היקפי מאחורי כל הז'אנר שלו – וזהו ה-Melodic Death Metal. זה לא שלא שמענו על להקות Melodic Death Metal פרוגרסיביות. בתכלס, Opeth התחילו ככאלה, וזה לא ש-Death לא סיימו ככאלה, והם המציאו את הקונספט בדרכם שלהם. אבל אחרי שהז'אנרים האלה כבר שקעו להם בערימות אבק שנדמה היה שיהיה קשה להזיז אותם מהמקום – באו Persefone ויצרו את Aathma.

בואו נתחיל מהרע קודם. Spiritual Migration, אלבומם הקודם של Persefone, היה יותר טוב. הוא היה הרבה יותר ארוך – ואולי היה פחות חכם מוסיקלית – אבל הוא היה כתוב מעולה. כל שיר בו קלע בול, גם מבחינה שכלית שכללה מוסיקה מתקדמת ומשתוללת, רעיונות ריתמיים שאולי אינם מרתקים אבל בהחלט מרעננים, שילוב מעולה של הרועש במטאל והעדין ברוק, וכל זאת עם דוושה מוצמדת לבחינה הרגשית – עם מלודיות קליטות, שעבדו כמו שצריך, שיצרו המנונים בדרכם שלהם שאולי לא חלחלו לכל אחד, אבל לחובבי הז'אנר הם בהחלט הגיעו.

Aathma אינו מוצלח כמו קודמו מהבחינה הזו. הוא לא השעטנז המושלם של Progressive Metal ו-Melodic Death Metal – אבל לזכותו יאמר שהוא מחוכם יותר – דורש יותר – ושלם יותר. זו השוואה שלדעתי אינה צודקת, ותמיד מחזירה אותי להשוואה הקלאסית בין Master Of Puppets של Metallica לבין האלבום העוקב אחריו, …and Justice for All - לדעתו של כתב זה, Justice אפל יותר, חכם יותר, כבד יותר, בוגר יותר ודורש יותר מהמאזין – אבל Master הוא איפה שיצירות המופת האמיתיות באמת נשזרו, בנקודת אמצע מושלמת בין הבוגר לנערי, בין המהיר והרצחני לכבד והמוניומנטי. כך גם Aathma לעומת Spiritual Migration. Persefone שזרו להם אלבום טוב מאד, ואין פה בשום צורה ירידת מדרגה מבחינת רמת הנגינה, רמת התוכן ורמת הקונספט – אבל כמכלול הוא פחות טוב מקודמו, וזה מורגש וצורב באוזניים.

האלבום נפתח עם הפתיח שמשתף את Paul Masdival, האיש מאחורי Cynic עם הקול הרובוטי החלול שלו, המזמין אותנו למסע לגילוי עצמי ומברך אותנו לפני שנהיה עדים לאבולוציה של הנפש ולחקר העצמי של הקונספט אודות ה"אני". פלצני? כן, בהחלט. לא חדש בטריטוריה של Persefone, כבדרך אגב. תתרגלו ותתכונו מראש לשירי מטאל מפציצים על צ'אקרות ונייאיא סוטרא. הפתיח של האלבום, An Infinitesimal Spark, מכין אותנו אל תוך הצלילה החצי-רגועה וחצי מתוחה הזו, רק כדי להיכנס אל תוך פתיח נוסף (!?) ברציפות, One of Many. זה אמנם מבנה לא שגרתי, לשים אינטרו אחר אינטרו בעצם – אבל השירים שזורים פה בצורה של אלבום רציף ואנחנו לא באמת מרגישים שיש סטיית תקן חריגה לפני שהשיר הראשון באלבום שהוא אשכרה שיר לכל דבר, Prison Skin, מגיע רק בתורו הטראק השלישי כאן. Prison Skin מציג לנו Persefone בוגרת יותר, מודעת יותר, אולי אפילו מודעת מדי. הקונספט של האלבום מחלחל למודעות המאזין – שהגוף בו אנחנו חיים הוא לא יותר מקליפה של האני העצמי שהוא בעצם חלק מהנפש של העולם כולו – ורק בהשתחררות ממנו בסופו של דבר, לא באמצעים אלימים כלפי איש – בטח לא כלפי העצמי – אלא באמצעות מלאכה מדיטטיבית – אנחנו יכולים לגעת קצת בהארה, ובסופו של דבר להגיע אליה ולהיות אחד עם השלמות העצמית האמיתית – שהיא ביטול הגבול בין העצמי ליקום, מה שנקרא בסאנסקריט Aathma עם כמה שגיאות בדרך.

Persefone מתעסקים אולי ברוחניות דביקה, אבל מספקים את הסחורה שזה מגיע למוסיקה – אלבום שמשתולל על כל המנעד של הז'אנר המטאלי – שהדרך הכי קלה להגדירו היא איפה ש-Progressive Metal מחוכם ממש, אה-לה Cynic ו-Leprous – פוגעים בול בפלטפורמה הבנאלית-לא-עוד של ה-Death Metal המלודי שלוקח ישר מ-Dark Tranquility או Insomnium. השירים הבשריים יותר, כמו Prison Skin ואחריו Spirals Within Thy Being, מציגים תכלית משוגעת של נגינה. סולואים מרהיבים, מבנה ריתמי מופרע, שירה מלודית מרגשת לצד צרחות קורעות לב – לפעמים קצת יותר מכדי שאפשר לבלוע בשתי שמיעות ראשונות או בשמיעות נוספות לאחר מכן. צריך תשומת לב מפלדה כדי לפרום החוצה מהאריג המוסיקלי הזה את הריפים שעליהם התבססו השירים – את ההוקים האלה שאמורים להשאר איתנו אבל הם פשוט לא נשארים – אבל גם בלעדיהם השירים עושים רושם אדיר. דווקא פה, יצירות אינסטרומנטאליות רגועות ממש מקבלות את פנינו כדי שנזכור לקחת אוויר, ותודה רבה להמצאתם של שירים כמו Cosmic Walkers או Vaccum.

המוסיקאים מ-Cynic ומ-Leprous לא סתם היו ההשפעה העיקרית על הלהקה ברמת הכתיבה שלה, הם ממש נוכחים כאורחים באלבום, בין אם זה בנעימות גיטרה או באמצעות שירה קרירה וממוכנת. למרות אורך השירים – היצירה הסוגרת, Aathma המוחלקת ל-4 חלקים ומגיעה ביחד לאורך של 20 דקות, דווקא מרגישה שלמה, מקבלת ובשלה ביותר. Persefone לא כתבו כמה שירים ושזרו אותו לאלבום. להפך – הם כתבו אלבום וחילקו אותו לשירים והפיקו פה הפסקות מתודיות כדי שנוכל לשרוד את היצירה הזו גם בחלקים בעידן הרשת והאינסטאנט.

למרות שקשה לכמת את היצירה המרגשת והיחודית של Persefone במילים, היא עדיין רחוקה מלהיות מה שנקרא אצלנו אלבום מעולה – מהסיבה הבסיסית והפרימורדיאלית ביותר – היא המון עיסוק למוח ולא מספיק עיסוק לאוזן. לא כולנו נולדנו לשמוע מטאל, גם לא Progressive Metal, כדי לעמוד ולהתרשם עם לסת פעורה מהתחכום המטפטף ממוסיקאים שגדולים עלינו בכמה מידות. ואם כן, בשביל זה יש לנו את Animals As Leaders. מ-Persefone, שחרטה על דגלה באלבומה הקודם להיות קול המבשר את הגשר המחבר בין עולם המוסיקה המחוכמת ועולם המטאל שמתבסס על פזמונים שאפשר לזכור, ריפים שאפשר לזמזם, מוסיקה שאפשר לדפוק איתה את הראש – Persefone שברו חזק שמאלה ואיבדו את האיזון היפיפה שהיה להם ב-Spiritual Migration.

בקצרה, Aathma הוא אלבום מרתק אבל קשה לשמיעה. ההתעסקות ברוחניות הינדית לא מחמיא לו אם כי לא באמת גורע ממנו גם לא מאוזניו של איש קר-לב כמותי – אבל המוסיקה המאתגרת שלו פשוט עושה את מה שהיא אמורה לעשות, לאתגר, ואז חולפת הלאה. לראיה, אני עדיין מהמהם את Mind As Universe מהאלבום הקודם עוד מ-2013 ולא את השירים החדשים. וזוהי הוכחה ניצחת שיש פה ירידת מדרגה, לא משנה כמה מדרגות מוסיקליות הלהקה הזו החליטה לטפס.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Archspire – Relentless Mutation

Judas Priest -Firepower

Subterranean Masquerade – Vagabond

Black Stone Cherry - Black to Blues

Cradle Of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness Of Decay

Morbid Angel – Kingdoms disdained
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
70 שנות מטאל – ספיישל אלבומי המטאל הישראלים הבולטים של מגזין מטאליסט

סקירת הופעה:
שובו של האינדיאני - סקירת הופעתה של Testament בישראל

סקירת הופעה:
לא מצטערים –סקירת הופעה של Reap Home, Ages of Atrophy ו- Canine

ראיון:
נבכי השנאה השבדית - ראיון עם Sebastian Ramstedt גיטריסט להקת Necrophobic

ראיון:
רבותי הסימפוניה חוזרת - ראיון עם Christopher Johnson, גיטריסט ומנהיג להקת Therion

כתבה:
חזרתם של האלים? - על האלבומים החדשים של הענקים של פעם
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[19/04/2018]
Thrashamania
[21/04] Scalar - Debut EP Release
[25/04] Orphaned Land בהופעת השקה חגיגית
[28/04] Triple Nightmare
[05/05] The Dot Above The Eye - Venus In Fear בהופעת השקה
[12/05] Tribulation בישראל
[17/05] Shiran Band בהופעת השקה
[14/06] Death B' Av
[14/06] Dukatalon, Leaving a Cave, Adam's Way
[04/07] Sandstorm over Tel Aviv
[19/08] Dragonforce
[13/10] Vitalism בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::