תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: הוצאה עצמית


16/08/2017
Jack The Envious - In Your Own Way
מאת: חיים וינטראוב


שנה וחצי אחרי צאת האלבום הראשון שלהם Pull you Down, JACK THE ENVIOUS משחררים EP חדש ומבטיח, זאת לאחר תקופה בת חצי שנה בה יצרו והופיעו באנגליה. כבר מההאזנה הראשונה ניתן להבחין בהתבגרות של הלהקה. היציאה לחו"ל, הנגינה מול קהל מגוון ולא מקומי-ישראלי הביאה לשינוי תפישתי שהביא גם ליצירה מעט יותר מלנכולית ואפלה, וגם כבדה יותר וקשוחה יותר מהבחינה המוסיקלית. אם באלבום הקודם הם נשמעו מעט כמו SONIC YOUTH מטאלי, הפעם הם יותר נשמעים כמו להקות אלטרנטיב מטאל עם נגיעה של העומק של הרוק האנגלי.

החבורה שהתגוררה בדירת חדר בחלק הראשון של שהותה באנגליה, הקדישה את כל כולה ליצירת השירים החדשים, וכשאני כותב "כל כולה" אני מתכוון לזה תרתי משמע. החבורה הפיקה בעצמה את ה- EP החדש גמרי בעצמה, ביצעה את העריכות הגרפיות והארטים ללהקה בכוחות עצמה, ואפילו צילמה וערכה את הקליפים המלווים את יציאת ה- EP לבד, שלא להזכיר את השיווק, וכיו"ב. זו עבודה משותפת של 4-5 חברים (שלו גורדוס עזב את הלהקה במשך התקופה, והצטרף אליה המתופף ג'יימס מקפירסן המקומי). והחיכוך עם הסצינה הבריטית, יחד עם חשיפה להופעות של להקות מחו"ל, קהל לא ישראלי ומפיקים מחו"ל הביאו את הלהקה לכיוון שעד כמה שזה נשמע לא אפשרי אחרי Pull You Down המהוקצע, הוא עוד יותר מקצועי ונשמע לחלוטין "לא ישראלי" (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לרוק הישראלי).

אפילו מהסתכלות על עטיפת ה- EP ניתן להבחין בשימור של מה ש- JACK THE ENVIOUS התוו כבר בעבר, יחד עם משהו קצת יותר הומוריסטי מצד אחד אבל זועם ותוקפני מאידך. כבעבר יש לעטיפה רקע ורוד ארגמני טיפה קיטשי, ועליו איור של אובייקט תמים/ילדותי/חמוד אבל עם טוויסט דכאוני/מטורף/מאיים. אם בעבר היה מדובר בבובה על חוט עם מראה מרוט, שנראית כאילו שמה קץ לחייה או נפחה נשמתה ממנת-יתר, הרי שהפעם מדובר בארנב עם מבט רצחני ושיניים מחודדות. הארנבת הקטלנית הזו הזכירה לי מעט את ה-KILLER RABBIT של חבורת MONTY PYTHON מהסרט "הגביע הקדוש". שוב, הומאז' למשהו מטורף, מופרך, תמים וצעיר עם נופך של שגעון וטירוף (וכמובן שוב, מחווה לאגדות הומור חד ושנון מהאי האנגלי, אלא מה?!).

הסגנון המוזיקלי מזכיר כאמור את מה ש- JACK THE ENVIOUS הפיקו והוציאו בעבר, אבל יש משהו מגובש יותר בצליל הכללי מחד, ואפל הרבה יותר מאידך. בתי שישבה עמי ברכב ומכורח העניין האזינה ל-EP טענה מיד עם הצלילים הראשונים בטון מופתע ומשועשע ש"לא ידעתי שיש EMO בארץ". כן, היצירה הנוכחית הרבה יותר EMO מאשר Pull You Down הקודם. היא בד בבד מקפיצה כמו טרמפולינה על ספידים, וגם נוקבת וחדה ומיוסרת. יש בשירים ב- EP הנוכחי משהו מהחיתוך בבשר כמו הצילוק העצמי למטרת השקטת הכאב והאסתטיקה גם-יחד שניתן לשמוע במוסיקה של להקות כמו Loma Prieta למשל.

ה- EP אחיד יותר ופחות "מתפרש" מהאלבום הקודם. יש קו בולט מרכזי ומאד קודר באלבום, והוא פחות נשמע כמו משהו מלא משובת נעורים, ויותר כמחאה חברתית של אנשים שהעצב מקנן בתוכם ביחד עם איזשהו תסכול של מי שמבין שהוא כבר לא יכל לשנות את העולם אלא צריך לצרוח את הכאב כדי לפרוק מהלב.

ב- Shut me off אפשר לשמוע כבר מהצלילים הראשונים, מעבר להפקה המהוקצעת, שניר פרלמן שעל הווקאלז עבד לא מעט על היכולות הווקאליות שלו. ברגעים הראשונים הקול שלו נקי, צלול וגבוה (אפילו נשי במידה רבה כפי שכבר כתבתי בעבר) ואז הוא מגיע לפזמון והזעקות שלו קורעות את עור התוף. זה לא גראול, וזה לא אופרה, וזה לא שירת "קלין". זה משהו שנשמע כמו אוויר שיוצא מבלון שנייה לפני שהוא מתפוצץ. שירה מהנשמה של אדם צעיר (אבל לא מדיי), עצבני (אבל מחושב), עצוב וזועם (אבל עם רצון עז לא לוותר לכל החרא שמסביב אלא לדחוף קדימה). אני חייב לציין את עבודת התופים המצויינת של ג'יימס מקפירסון שהוא "הרכש החדש" של הלהקה, יבוא אישי מבריטניה, ועושה עבודה מצויינת.

Begging for More לחלוטין נשמע אמריקאי. משהו בסגנון הרוק המיינסטרימי של GREEN DAY, OFFSPRING או BLINK 182. הגיטרות של גיא אבנון ושלו גורדוס והבסים הרצחניים של גיא צ'קרוב משתלבים בשירה העצבנית והמיוסרת של פרלמן בצורה מושלמת. זה השיר הכי "אמריקני" ב- EP הנוכחי לדעת הח"מ. ריף גיטרה נקי עם קצב תופים לא מהיר מדיי אלא כזה שאפשר אפילו "לרקוד" אתו (טוב, נו. לא לרקוד אלא יותר לקפץ כמו תיש).

Guilty מתחיל מלודי למדיי, ואז מקבל תפנית של גיטרות ותופים מהירים ועצבניים כיאות לז'אנר עם הליווי של אותו ריף שבו השיר התחיל. לקראת סוף השיר מגיע קטע עצבני במיוחד של חזרה רפטטיבית של תופים וגיטרות בסגנון כבד כאילו והיה משהו של SEPULTURA, אבל מיד אחרי דקה לערך הקצב חוזר להיות פאנק-רוק במיטבו עם צרחה מקפיאת דם בשנייה האחרונה.

Mrs. Grim מתחיל בסגנון מעט של "נערי MTV", בקצב פשוט וכמעט ללא כיסוחי גיטרות מהסוג שמעורר רצון לחבוט בקפיטליסטים בחליפות. משהו בו מזכיר לי את Teenage Dirtbag של WHEATUS. הוא מדבר על חברות, נאמנות, התייחסות המשטרה לאזרח, ואפילו על שימוש בסמים, אובדן ומוות, והוא מתקיים בדיכוטומיה שעל הטווח שבין מוסיקה שהיא די "להיטית" לתוכן שמעלה שאלות חברתיות ולא נותן עליהן תשובות בנאליות. להיפך.

Never Look Down מתחיל בפריטה נעימה וקצת "סקורפיונית" או "סטינגית" על הגיטרה. לאחר מס' שניות מגיעים התופים ומיד לאחריהם הגיטרות. השיר פחות כסאחיסטי מהקודמים, יותר מלודי ברמה שעבור JACK THE ENVIOUS יכל להיחשב כמעט בלדה. הפזמון מהיר אבל לא מהיר ומטורף כמו בשירים האחרים, וכאמור יש בו קטעים של פריטה מלודית על גיטרה שמלווה בסנייר בלבד, מה שמוסיף לשיר מעט עומק כמעט ג'אזי במידה מסוימת. עם זאת, גם פה ככל שהשיר מתקרב לסיומו העוצמה שלו מתגברת, ולאו-דווקא במהירות אלא באנרגיות שמתגברות, מה שבא לידי ביטוי בנפח ווליום שמתגברים ביחד עם זעקות קרב ארוכות של ניר פרלמן.

מעבר למוסיקה הפאנק-רוקית המהירה והכועסת ב- In your own Way, שמתאפיינת בשירה מאד גבוהה ונקייה מחד עד כדי צרחות אימה מאידך, בגיטרות ותופים מהירים ומכסחים במקצב שמעורר רצון לקפוץ או לקבל מכת חשמל, המילים מאד חשובות. המלל ב- EP מאד אפל עד כדי ניסיון התמודדות עם שאלות קיומיות כמו:
"It all looked so bright.
Strike a match in the darkness just to see the light.
But what will happen when the matches end?
Maybe I'm far to gone to understand,
Let's just play pretend
Let's feed the sickness and keep our heads down) ". (Shut me off(
או:
"We used to believe that everything happens for a reason,
But we also believe the news.
Each and every day leads us farther astray
From the promise we had to be normal.
Sometimes I look down on your creation,
A god forsaken nation.
Tell me how did we get to this?
Everyone's guilty
When nobody takes the blame.
Nobody steps to reclaim notorious fame.
While heroes die in hope for better days,
They sit on the side and waste our hopes away.)"Guilty(

הליריקה מתאימה בדיוק למה שמייצג את ז'אנר ה-EMO (או אפילו ה-SCREAMO לעניות דעתי), ובפן הכי חיובי שיכל להיות (למרות שיש כאלו בעולם המטאל שאוהבים להריץ "דאחקות" על הסגנון הזה כפיור או לא פיור, ולא בצדק). מדובר בקצב מהיר ורצחני, זועם, עם תהיות על מהות החיים, השליטה בנו מלמעלה, האהבה, וכל מה שהפאנק-רוק העכשווי אוהב להתעסק אתו ועושה את זה הכי טוב - כשהוא עושה את זה טוב.

כפי ש- JACK THE ENVIOUS אוהבים לעשות, לדבריהם לא רק כמחווה לשירים שהם אוהבים אלא גם כדרך לחוות מוסיקה שאחרים יוצרים ואפילו פשוטו כמשמעו להתאמן, גם ביצירה הנוכחית אפשר למצוא גרסת כיסוי לשיר מפורסם. הפעם מדובר ב- Wonderwall של OASIS (בילו את חצי השנה האחרונה באנגליה, או לא?!). בניגוד לגרסת הכיסוי הקודמת שעשו ב-2016 ל- Feel Good Inc. של ה-GORILLAZ, הפעם אין התרחקות מוחלטת מהשיר המקורי. היות וגם הביצוע המקורי של OASIS הוא ביצוע "רוק", ג'ק הקנאי לא התרחקו מאד מהמקור, אבל הוסיפו לו את הזעם והמהירות של הדור שכבר עבר את RUN LOLA RUN ו"קראנק" (אם לא צפיתם בסרטים אז רוצו לראות). ביצוע נהדר, עצבני ומלא תשוקה לשיר שבמקור הוא די נוגה ואפילו מעט "רומנטי" רחמנא לצלן. נהדר.

שוב, אני נאלץ (בעונג רב) להגיע למסקנה ש- JACK THE ENVIOUS הם להקה בינלאומית שעם כמה שמצער לכתוב, רק במקרה נולדו בישראל. למרות שיישפכו עליי קיתונות של רותחין על כך, אני שב וכותב שאין בלהקה הזו (לטוב ולרע) שום דבר ישראלי. הם כותבים כמו בחו"ל, עוסקים בנושאים עולמיים, נשמעים כמו להקה אנגלו-אמריקאית עכשווית, ומפיקים (בעצמם!!!) באיכות סאונד מעולה שלא יורדת משום דבר איכותי בינלאומי. וזה אפילו בלי להכנס למוסיקה המעולה שלהם. כתמיד, יש למה לחכות מהחבר'ה האלו. הם פשוט טובים.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Pyramaze - Contingent

Canine – The Uprising

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon

Anathema - The Optimist

Belphegor – Totenritual
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מחזירים את הגופה - ראיון עם Bill Steer, גיטריסט להקת Carcass

סקירת הופעה:
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה

סקירת הופעה:
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל

כתבה:
Vanessa Ondine – Your Void

סקירת הופעה:
אומנות הרצח – סיקרת הופעתה של Thy Art Is Murder בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/04/2018]
Necrophobic בישראל
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[14/12] Scardust בהופעה אקוסטית
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[28/12] Prowlers - Flight 666
[30/12] Clapsodra & Social Dissonance
[04/01] Double Feature Showdown
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[24/01] Satyricon בישראל
[27/01] Ozen Core Night
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::