|
22/10/2004
Metal Church - The Weight Of The World
מאת: יותם Defiler
קרה והשלמתם את הדיסקוגרפיה של להקה שממש אהבתם, אבל אז היא התחילה להתחרבש במוזיקה שלה והחלטתם שזה לא להקה ששווה השלמת דיסקוגרפיה, או אפילו מעקב. כן, אני מדבר אליכם, ת'ראשרים חובבי ריפים טוחנים או מטאליסטים חובבי רוני ג'יימס דיו (על הבמה, לא במיטה). אז יש את הדוגמאות הברורות כמו מטאליקה או מגה-דת' שבשביל רבים מאיתנו לא קיימות אחרי 1991, או את הדוגמאות התמוהות כמו Death שמשום מה אנשים טוענים שהם התקלקלו החל משנות ה-90. כך או כך, יש את הלהקות האלה שמתישהו אתם מגלים שהן שיחררו את ה-"אלבום הכי טוב שלהם בשנים האחרונות" מאז הריוניון ואז אתם מגלים שהיו עוד אלבומים מאז הריוניון, שלא לדבר על זה שאתם מגלים שהיה ריוניון, או שבכלל הייתה להקה כזו בשם Metal Church.
Metal Church היא להקת מטאל אמריקאית ותיקה אך אני לא אמהר לשים אותה בקטגוריה, למרות שזה תחביב לא קטן אצלי, משום שהלהקה תרמה להיווסדותם של ז'אנרים רבים בתחום המטאל האמריקאי, אם זה למשל אלבום הבכורה שהיה ספיד מטאל יפיפיה שאפילו יכול להכנס לרשימת "אלבומי הבכורה הטובים ביותר במטאל האמריקאי". כן, יש אנשים שהתואר הזה עושה להם משהו.. הלהקה גדלה בסיאטל, מאד-מאד רחוק מכל הז'אנר של הת'ראש מטאל והספיד מטאל האמריקאי, לכן אולי הגרסה שלה הייתה מעודנת יותר משל מגה-דת' נאמר, וללא ספק ששתי הלהקות, כמו שאר החברים מז'אנר הספיד-מטאל, מורכבות ממוזיקאים מהשורה הראשונה.
האלבום הזה, "משקלו של העולם" הוא לא אלבום הקאמבק של הלהקה. למעשה הקאמבק של הלהקה היה בין הבושות הגדולות של המטאל העולמי. האלבום שנקרא Masterpiece היה הכל חוץ ממשהו שמתקרב להגדרה של יצירת מופת כמו שהוא טען להיות רק משמו בלבד. אפילו הגיטריסט שמאחורי הלהקה, קורט ונדרהוף, מכונת הריפים הגרמנית הזאת, נתן את כינוי החיבה לילד הסוטה הזה – Disasterpiece. כן, סליפנוט לא עשו את זה קודם – אבל למי אכפת?
בכל אופן, "משקלו של העולם", או Weight Of The World הוא סיפור שונה לגמרי. אל תצפו כל-כך לקאמבק סטייל Violent Revolution או All Hell Break Loose או אפילו Brave New world, כלומר אני לא מדבר על סטירת לחי מצלצלת לעולם המטאל כמו שאלה היו אחרי שנות ה-2000. מדובר באלבום בינוני פלוס שברגעיו הטובים הוא נחשב טוב, הוא נסחב עם ריפים סבירים מאד ואפילו חלקם כיפים לשמיעה, כמו למשל הריף המוביל בשיר Mandman's Overture, השיר האפי של האלבום.
סולן הלהקה החדש רוני מונרו, מזכיר בביצועיו את הדרמטיות של ברוס דיקינסון בגרסה צרדנית במעט. ללא ספק הבחור ניכן בכשרון ווקאלי די מדליק, אבל הוא רחוק מסנסציה מטמטמת סטייל דייב פאדן (Annihilator) או דניאל היימן (Lost horizon, Crystal eyes) בתור הצעירים המבטיחים של סצינת המטאל העולמית כשזה מגיע לשירה נקייה ומלאת נופח ואישיות.
האלבום עצמו נמצא על נקודה נוחה יחסית לקאמבקים הסוחפים שיש לאחרונה, ביניהם הצלחות מדהימות כמו Exodus המטריף או Death angel המפתיע לטובה, לעומת Heathen המאכזב אנושות או אפילו Metallica המתסכל. הוא מתנדנד בין אלבום פאוור-מטאל אמריקאי נוטף מחזוריות לפי פורמולה מוכרת, לבין ספיד-מטאל מאושש וחביב לאוזן. הבעיה העיקרית של האלבום הוא שהוא לא מצליח באמת לסחוב את המאזין עימו, ואולי ייתכן שאין לו את הארס המקורי והרעננות מ-1980. אין להאשים בזה את הלהקה או את הנגינה שלה, שנשמעת הדוקה מתמיד אבל אולי פשוט החומר כבר נשמע מיושן וקלאסיקות איכותיות כמו Metal Church או Blessing In Disguise לא ניתן לשחזר.
האלבום נפתח בשיר בומבסטי יחסית למתח הכללי של האלבום, רצועת ספיד מטאל ת'ראשית מחזוקת בריפים של פאוור מטאל ושירה מקצועית מצידו של רוני מונרו, הממלא בכבוד את מקומם של הזמרים הקודמים והמתחלפים בהרכב. השיר Leave Them Behind מוכיח לנו שמטאל צ'רץ' לא באה לחדש שום דבר, היא טוחנת את אותה נוסחה של מטאל מסורתי, אם תרצו לקרוא לזה ככה, במסורת של כל מה שיצא לפני שנות ה-90. אמנם הסאונד הנקי כבדולח והטעם הרגשי בקולו של מונרו יכולים להזכיר למאזינים הותיקים את The Human Factor של הלהקה מתחילת שנות ה-90, אבל אפשר לומר בבהירות שהוא לא מתקרב לקרסוליים של הקלאסיקות. למרות זאת, עדיין מדובר ביצירה שמתעלה על הרבה מאד מהשאריות חצי-מטאל שנשארו מפוזרות במיוחד באיזור ארצות הברית וסיטאל – בירת הגראנג' העולמית.
השירים האהובים עלי הם Wings Of Tomorrow עם הבנייה הדרמטית שלו המזכירה מאד את איירון-מיידן - בגרסת ארצות הברית כמובן, גם שירים כמו Cradle To The Grave או Bomb To Drop היו קליטים למדי. על מי אני עובד בכלל, Time will tell לעולם לא יהיה Watch the children pray, ואני יכול להפסיק עם האשליות העצמיות.
למרות הכל, האלבום בסופו של דבר מייצג בדיוק את מה שרע בקמאבק של כל להקות הת'ראש מטאל של שנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות, להקות אשר מנסות ללא הצלחה לטפס על תהילת עבר כאילו היו עדיין דבר מה מלבד סוס זקן וחולה. אנא מכם, גיבורים יקרים שלי (אשר יכלו להיות גיבורי ילדות, לו הייתי מכיר במוזיקת המטאל בכיתה ג') תפסיקו לנסות לבעוט בסוס מת. Metal Church יצאה בשן ועין מהאלבום הקודם, אתם באמת רוצים עוד Disasterpiece בפעם הבאה?
|
