|
11/02/2005
Masterplan - Aeronautics
מאת: אופיר מסר
לפני כמעט שנתיים סקרתי את אלבום הבכורה של להקת Masterplan ואני חייב להודות, כשאני מסתכל אחורה, שטעיתי באמירה שלי "שהם אמנם לא הדבר הבא". אז כן, הם בהחלט הדבר הבא - או ליתר דיוק, הם כבר הפכו להיות הדבר, בהתחשב בזה שאלבום הבכורה נבחר לאלבום הכי מוכר בגרמניה ב-2003 ועכשיו עם האלבום החדש יש מצב טוב מאד שהם יתעלו אפילו על זה, אבל אני כבר קופץ רחוק מדי.
בזמן שחיכתי לצאת האלבום החדש, פחדתי שהציפיות שלי יהיו גבוהות מדי כלפיו כי ברוב הפעמים תמיד יצא לי להתאכזב, במיוחד מאלבומי הבי-פאוור מטאל שיצאו בחצי שנה האחרונה. למזלי אבל, אולי בגלל המצב, או סתם בגלל שזה טרנד עכשיו להוציא EP לפני אלבום מלא, Masterplan שיחררו את "Back For My Life" לפני כחודשיים ונתנו טעימה קלה ממה שאנחנו הולכים לקבל ממודל 2005 של הלהקה. מה אני אגיד לכם, כששמעתי את השירים מה-EP לא התאכזבתי אפילו לשניה והציפיות שלי הרשו לעצמן לעלות ולעלות עד שקיבלתי לידי את האלבום החדש, "Aeronautics", שכמעט התפרק לי ביד מהלחץ להקשיב לו.
וכך בידיים רועדות, הכנסתי את הדיסק למערכת והתחלתי להאזין כשנכנס השיר "Crimson Rider". בקול אזעקה, בצירוף צלילי פלופלור של מטוס ישן (הבנתי את זה אחרי הרבה האזנות ומבטים בעטיפה) ונגינת קלידים קלה ומתגברת - מתחיל השיר הראשון להתנגן. עם הכנסם של הגיטרות והתופים הכל מתבהר וקולו של Jorn "תותח-העל" Landre נכנס לפעולה. "As Far As The Eye Can See..." - השורה הראשונה אומרת - ואני בהחלט מסכים איתה, Jorn לא רואה אף אחד ממטר כשהוא מתחיל לשיר. בין אם יצא לכם לשמוע אותו בפרוייקט הסולו שלו "Jorn", או בין אם באלבום הקודם של הלהקה, עם האלבום החדש של Masterplan הוא נשמע טוב מתמיד, עוצמתי ומרגש, מתאים כמו כפפה לכל שיר וסוחף את המאזין לאורך כל האלבום. אבל מלבד השירה הכובשת, השיר עצמו, נע על מקצב מהיר, פאווריסטי למדי, עם קלידים בולטים ברקע, תפקידי תופים שוברים וסולו מרשים המזכירים קצת את להקת הפאוור הגרמנית Helloween, אשר המתופף Uli Kusch והגיטריסט Roland Grapow ניגנו בעבר בשורותיה.
את השיר השני כבר יצא לי לשמוע ב-EP (כמו גם את השיר הראשון) והוא הספיק להפוך לשיר הכי אהוב עלי גם משם וגם באלבום. עם צלילים שיצאו מאיזה Soundtrack של סרט אימה, מתחיל השיר "Back For My Life", במקצב בינוני ונגינת הבי מטאל איכותית וטובה. Jorn מתחיל בשירה שלו לצד הנגינה המלנכולית-כמעה ואני לא יכול שלא לעקוב אחריו ואחרי המילים, כמו לכל אורך האלבום. מה שמיוחד בקולו של Jorn מלבד מה שהזכרתי עד כה, זה השפעת ההארד-רוק שלו, אם זה להוסיף "Oh Yeah" ושאר אימרות רגשניות או טיפה לצאת מהקצב של המוזיקה, מה שאצל רוב הסולנים זה סתם בשביל "להתלהב" - עם Jorn זה פשוט זורם, כחלק מה-Feel שיש לו בקול.
השיר "Wounds" שבא לאחר מכן, מככב בתור שיר מהיר ושמח, עם נגינת קלידים מהירה שמזכירה לי ממש שירי הארד-רוק סטייל שנות ה-80. אמנם אני לא חובב כלכך של אותה תקופה, אבל בשנת 2005, זה נשמע הרבה יותר טוב ומתחבר. לעומתו, "I'm Not Afraid" מתחיל גם הוא בנגינת קלידים אבל הרבה יותר מתונה, אליהם מצטרפים הגיטרות ואחרכך התופים למקצב הבי, מעט אפי ומתגבר. אחרי דקה בערך הכל משתתק ו-Jorn נכנס בשירה רגועה ומתחיל מעין בלאדה רגשנית במיוחד. ככל שמתקדם השיר, המקצב הופך ליותר מהיר, כמו גם קולו של הסולן שמקבל את העוצמה שלו ובגיבוי שירה ששוב מזכירה את סגנון ההארד-רוק שמשפיע על הלהקה, אבל גם תמצאו פה כמה תפקידי תיפוף שוברים וסולו מרשים במיוחד.
"Headbanger's Ballroom", הפך גם הוא לאחד מהשירים האהובים עלי. מתחיל בכניסת הבי מטאל ממוקצעת וממשיך בשירה מדליקה במיוחד ומילים שפשוט כיף לשיר איתן, במיוחד בפזמון. נראה כי Masterplan בהחלט נסגרו על עצמם מבחינת סגנון, כשבניגוד לאלבום הקודם שכלל כל מיני מרכיבים אם זה צלילים מזרחיים ונסיונות אחרים, פה כבר רואים שהלהקה מגובשת וממשיכה להלהיב לכל אורך האלבום. במפתיע גם אין באלבום הזה אף בלאדה מלאה. גם בשיר "After This War" שמתחיל בשירה רגשנית ונגינה רגועה, אנחנו מיד נגלה אחרי כמה זמן את תוספת הגיטרות והתיפוף שהופכים את השיר למעט יותר כבד, שזה דבר מעולה למישהו כמוני שלא חובב בלאדות.
2 השירים שבאים אחרכך, "Into The Arena" ו-"Dark From The Dying", שירי הבי הארד-רוק לא רעים בכלל, אחד מהיר, קיצבי עם שירה חזקה ועוצמתית, השני, איטי יותר, עם שירה מלנכולית וקטעי באס טובים למדי - נשמעו לי לפעמים כמו שיר אחד ארוך, אולי בגלל קטעי הקלידים הדומים שיש בשניהם או קולות הרקע שמצטרפים בפזמון. לקראת הסוף מגיע "Falling Sparrow", שיר קליל נוסף, מלווה בריפים שוברים למדי ומקצב הארד-רוק כובש. ולבסוף אנחנו מקבלים שיר באורך של כמעט 10 דקות, מתחיל בנגינת פסנתר וממשיך בכניסה אפית לשיר כבד למדי. כאן נמצא שילוב בין כל השירים שבאלבום, קצת פאוור, קצת הבי, קצת הארד-רוק, סולואים מרשימים, קטעי קלידים חזקים, תיפוף שובר ושירה כובשת וחזקה מתמיד. סיום מעולה לאחד מהאלבומים החזקים שיצאו לנו השנה... וזאת רק ההתחלה.
|
