|
22/07/2005
Frameshift - Absence Of Empathy
מאת: טל רודס
לא יודע מה עבר בראשו של הנינג פאולי, המוזיקאי הגרמני הרב גוני שסיים בהצלחה את ברקלי, כאשר בחר לתפקיד הזמר באלבום השני של הפרויקט Frameshift, את הזמר הוותיק סבסטיאן באך.
האלבום הקודם היה הצלחה מסחררת, הקונספט של ספריו של ריצ'רד דוקינס, השילוב של המוזיקה האלקטרונית ושלל הסגנונות וקולו המתחדש של ג'יימס לברי, כל אלה היו נדבכים חשובים. האלבום הקודם עסק באבולוציה, ואילו האלבום הנוכחי עוסק באלימות האנושית שקיימת ברמות שונות ואצל כל אחד מאיתנו, ומה גורם לה להתפרץ החוצה ולבוא לידי ביטוי.
השיר הראשון מציג את התופעה ואת תחילת המסע אל תוך מוחם של האנשים כדי לחוות את האלימות ממקור ראשון, בסוף האלבום אותו אחד שחוקר את האלימות מגיע למסקנות ושואל את עצמו האם יש משהו משותף לבני האדם חוץ מהרצון שלהם לפגוע אחד בשני. כל סוג של אלימות שבו האלבום עוסק, בא לידי ביטוי בשני שירים, כאשר הוא מקבל את ההתייחסות משני הצדדים.
הלחנים ללא ספק פחות מוצלחים מהאלבום הקודם, אך ההבדל הראשי הוא בשירה. קולו של סבסטיאן באך נשמע גמור כאילו הוא לא מסוגל לגבהים מינימאליים, ולכן תפקידי השירה שנכתבו לא נשמעים משכנעים. מה גם שהשירים בעל גוון הארד-רוק ולא בעל גוון פרוגרסיבי כמו שהיו אמורים להיות. לא כל זמר שהצליח עם להקת הארד רוק, יכול להצליח באלבום פרוגרסיבי שכזה.
למרות זאת יש כמה שירים שבולטים לטובה באלבום. השיר השלישי Miseducation מאד מזכיר חומר מהאלבום הקודם, בייחוד הליווי התזמורתי – כידוע לכולנו למורים תפקיד חשוב בעיצוב האישיות של בני האדם כמו הורים, לטובה ולרעה. השיר השלישי מספר על התלמידים שמוחים בפני המורה על ההעלבות כלפיהם. השיר השביעי In an Empty Room, בלדה מעניינת שעוסקת בילדה שנאנסה ואיבדה כל קשר עם המציאות, קטע מצמרר. הקטע התשיעי, Blade, שמתחיל עם חמת חלילים סקוטית, מספר על קרב חרבות שמקיים הגיבור להגן על משפחתו ועל כבודו האישי, קטע דרמטי שמתפתח ונבנה בצורה טובה. הקטע העשירי, How Long can I Resist, עוסק ביכולת של האדם לשלוט בעצמו וביצריו המיניים.
בשורה התחתונה, מה שאני אזכור מהאלבום הזה הוא הסיפור והעלילה המעניינת ולא המוזיקה והביצועים הווקאליים הטעונים שיפור. בצורה אירונית, ניתן לומר שאחרי ששומעים את האלבום, ששם האלבום זהה לדעת המאזין כלפי האלבום.
|
