|
24/08/2005
Gamma Ray - Majestic
מאת: אופיר מסר
לא הגיע הזמן שזה כבר יקרה? להקת הפאוור הגרמנית Gamma Ray הוציאה אלבום חדש! אהה.. הייתי אומר שלא הרגשנו איך שהזמן טס, אבל זה לא נכון. פאקינג 4 שנים מאז אלבום הסטודיו האחרון, למה הם עשו לי את זה? אז נכון ששחררו אלבום Live לפני שנתיים ונכון ש... זהו בעצם, באמת עבר המון זמן. וכמו שהאלבום מתחיל, בלי שום אזהרה, או אינטרו או מקצב תופים מתגבר, ככה גם אני אתחיל עם הסקירה. השיר הראשון שפותח את Majestic נקרא "My Temple" - עוד לא יודעים למה לצפות כשאלבום מתחיל ככה, במיוחד אצל להקת פאוור, או ליתר דיוק ספיד-פאוור, כמו זאת.
לא עוברות 30 שניות והנה ריף מוכר נשמע, הו תסתכלו מי חזר יחד איתו, Kai Hansen על הגיטרה ובעמדת הסולן. הבחור לא השתנה ונשמע טוב מתמיד, אמנם פחות צווחני כמו בימים המוקדמים של הלהקה איי שם בתחילת שנות ה-90 (או 1990 בעצם), אבל זה רק מוסיף. Gamma Ray לא איבדה מהקסם שלה גם אחרי כל הזמן הזה ונראה כי סוף-סוף הוציאה אלבום שמנצל את היכולות של כל חברי הלהקה כמו שצריך. אנחנו אפילו מקבלים כבר על השיר הראשון את קולות הרקע של "הפרעונים" (כינוי שהמצאתי לחברי הלהקה וכל מי שעושה את שירת הרקע) לצידו של הסולן. רגע, יש פה גם ריפ הבי מטאל טהור וזעקות ארוכות, האם טעיתי בלהקה, או שזה עוד אחת מהיציאות שלהם? מעניין.
השיר השני "Fight" כבר מספיק לתקן את המחשבה שלי, שיר פאוור מהיר מהספר. פזמון לא ארוך, לא מעצבן, לא משלב דרקונים ודברים דביקים אחרים, כמו שצריך. אני אספר לכם משהו, אצל Gamma Ray ברוב המקרים אין הרבה וירטואוזיות מתלקקת, אמנם סולואים לא קצרים במיוחד, אבל הם עוברים לך ברגע, בלי שיכאב הראש. עוד משהו שנפוץ אצל הלהקה, זה שאף פעם אין להם אלבום שכל השירים בו יכולים להתחבב עליך, אני ינקוף כבר בשמות של השירים שלא אעבור עליהם, נתחיל בשיר השלישי "Strange World" (למרות סולו הגיטרות המגניב) ונמשיך עם השיר השביעי "Spiritual Dictator" שנשמע טיפוסי מדי כמו 10 שירים אחרים של הלהקה לאורך השנים.
לעומתם, אחד מהשירים האהובים עלי באלבום "Hell Is Thy Home" שמתחיל עם נגינת גיטרה מהירה בטירוף בריף שובר לחלוטין. משום מה בכל פעם שהלהקה משתמשת במילה Hell בשמות השירים שלה, אני כבר מפתח חיבה אליהם. לשמחתי, Majestic נותן צ'ופר כפול, שיר נוסף על גיהינום בשם "Condemned To Hell". השיר מתחיל בקטע תיפוף-הבי מוכר (משום מה עולה לי Salem בראש, אין לי מושג למה) וממשיך משם לשיר "יחסית" איטי למרות שרשום לו בגדול על המצח, "אני גאמא ריי.. געע" - לזה התגעגעתי. לא הספיק שהתיפוף בפתיחה נשמע לי מוכר, לקראת הדקה ה-3 של השיר מגיח לו קטע תיפוף שלם שלקוח מהשיר Refuse/Resist של Sepultura. מה הולך פה? אמנם נשמע קטלני, אבל המחשבה שזה מוכר מציקה לך בראש.
תנו לי לחזור שניה לשיר שבין גיהינום אחד למשנהו, "Blood Religion", או כמו שכבר הספקתי לקרוא לו Armageddon II (המשך לשיר מתוך האלבום PowerPlant), עקב סגנון הבניה הדומה של שני השירים. גם פה, אמנם לאחר כמה קולות של אישה מפוחדת, Kai Hansen נכנס בשירה על רקע נגינה אוונגרדית, סטייל אופת'-משו (אל תתפסו אותי על המילה). אבל לפתע קטע תיפוף "אפי" נכנס, מצטרפים הפרעונים ומתחיל שיר כבד ולא רע בכלל.
כאן אפשר לשים לב לליריקה הקצת יותר אפלה שהלהקה לקחה על עצמה לאורך האלבום. זה לא נשמע מצועצע וגרוע מדי כמו שלהקות פאוור מטאל אוהבות לעשות כשמדברות על דם וצלבים אבל בכל זאת, הם לא בורזום. בנוסף יש כאן קטע מושלם להופעות, כשהתופים והבאס בלבד מלווים את הסולן. אני רואה כבר את הלהקה מנצלת את זה לתקשורת עם הקהל במהלך הקונצרט... Gamma Ray יודעים מה עובד אצלם ויודעים מה יגרום לבנות לזרוק לעברם כמה חזיות.
שוב זה קרה, עשיתי עליכם "דפיילר" וחפרתי יותר מדי על האלבום ועוד יש לי 3 שירים שלמים לסקר, שלא לדבר על הסאונד וההקלטה המעולים שנעשו הפעם באולפן הבית של Hansen, סוף-סוף אפשר ליהנות מהסאונד של הלהקה. הגענו כבר לשיר השמיני, או שיר הנושא, "Majesty", שמתחיל במיד-טמפו וממשיך משם לשיר ספיד-פאוור נוסף, הפעם עם שילוב כמה ריפים מזרחיים ביחד עם הקלידים (הלהקה תמיד אוהבת לשלב קונספט מיצרי בשיר או שניים). גם פה יש כמה קטעי הבי קלאסיים אבל הם משתלבים כמו שצריך, בלי להרגיש לא במקום. השיר עצמו מתקשר לעטיפת האלבום, לדעתי אחת מהמגניבות שראיתי, עם סמל הין-יאנג הקבוע של הלהקה (שאין לי מושג מה הוא קשור לפה) ועם דמות המומיה על רקע האדמה ומפת העולם.
"How Long" שמגיע אחר-כך, הוא שיר כייפי, לא מסובך מדי, עם פזמון שאתה יכול לזמזם בלי הפסקה - הרי צריך שיר דביק אחד לפחות. עובדה מעניינת זה שגם הקלידים וגם הגיטרה השניה מבוצעות ע"י אדם אחד, Henjo Richter, מה שמסקרן לדעת אם הם ישתמשו בסמפלים או בנגן סשן בהופעות. אבל למי איכפת? הגענו לשיר האחרון, "Revelation" שחושף לנו קצת נגינה קלאסית בתחילתו וממשיך משם לתוך שירה דרמתית לצד הרבה סוגי נגינה, אני מניח שזה כדי לומר לנו, זהו, סיימנו, יאללה ביי. ואכן, האלבום הסתיים.
למען האמת, כששומעים את האלבום הוא אולי נותן קצת תחושה שהוא ארוך מדי, אבל זה כי שומעים את השירים ברצף. אם מדלגים פה ושם על פי המצב רוח, אפשר להאזין לו גם לאורך זמן (שלא לדבר על העטיפה המגניבה שאפשר לבהות בה שעות). אם אני עדיין מקשיב לאלבומים הראשונים של הלהקה, זה כבר אומר משהו על Gamma Ray. הם יודעים להדביק אותך, או להידבק אליך. מחלה? תחליטו אתם.
|
