תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Century Media


רשימת השירים:


01. F.P.C.
02. Hang 'Em High
03. Dogmaniacal
04. Intention to Deceive
05. Ingsoc
06. Masterplan
07. Peace Is in Pieces
08. Claiming Certainty
09. Wake Up
10. Circling the Drain


ציון:

18/09/2017
Havok – Conformicide
מאת: יותם Defiler


הדבר הכי מאכזב בגל ה-Retro-Thrash הוא שהלהקות שנלחמות עם השיניים על לנגן סגנון בן 30 שנה באלבום הראשון והשני מבינות מתישהו שהן לעולם, אבל לעולם לא יהיו גדולות כמו הלהקות שעליהן הן גדלו. מן הסתם אף אחת לא תהיה Metallica, כי הם הצליחו ברמה של Led Zepplin או Queen, לא ברמה של להקת מטאל בלבד – אבל גם אם נפסח עליה, או אפילו על הדרג המתלווה ישר אחריה ונגיע לליגה ב', אתם יודעים, Forbidden, Tankard, Death Angel ואחרות – אף אחת מהלהקות החדשות הללו לא יצליחו להגיע לאותו סדר גודל. אני לא מדבר על מכירה של אלבומים מן הסתם, כי זה כבר לא נקודת שיפוט מזה 15 שנה פחות או יותר. אני גם לא מדבר על איפה שמים אותן בפסטיבלים של הקיץ. מן הסתם אגדת מטאל ותיקה שמתנהלת לפי החוקים של סוף האייטיז לא תטרח להופיע אלא אם התנאים עומדים לפי רצונה, בעוד שמטאליסטים חובבי Thrash ישמחו לקבל כמעט כל משבצת שמציעים להם. אני מדבר על סדר גודל של ההופעות שלהם. כאשר להקות כאלה עושות טורים, הם תמיד להקות חימום של מישהו אחר, בין אם הוא קשור לז'אנר ובין אם לא. מצד שני, להקות ותיקות גם מליגה ב' פשוט עושות טור הד-ליין ולהקות ה-Retro יכולות להזדנב בתור מופעי חימום אליו ולהבין שהיחס שהגדולים מקבלים – לעולם, אבל לעולם לא יגיע אליהם. הסצינה המוסיקלית השתנתה, במיוחד מבחינה מסחרית. Evildead או Infernal Majesty או Razor או Xentrix, כל הלהקות האלה שכולם שמעו ואהבו לפחות שיר אחד שלהם, כל אלה עלו לגדולה כי הז'אנר שלהם היה פופולארי באותה התקופה ואנשים בתעשייה שזיהו פוטנציאל מסחרי לז'אנר פופולארי, יהיה שולי ככל שיהיה, ידעו איך למנף את הלהקות האלה למכונת כסף. ברגע שנגמר הכסף והמטאל יצא מהאופנה – הלהקות האלה או התפוגגו או קרסו לאנונימיות.

את המוסיקה מצליחות להקות ה-Retro לשחזר, מי יותר ומי פחות, אבל את ההצלחה הן לעולם לא תצלחנה. זה בסדר מבחינתן – כבדרך אגב. להבדיל מאגדות Thrash שנאלצו להתפרק כי נגמר הכסף בביזניס והן הבינו שכל עוד הם נשארים בסגנון שלהן הן סיימו את הקריירה – לנערים החדשים יש את המוטיבציה ואת הרצון להמשיך לנגן את המוסיקה למרות שהיא לא פופולארית, ולמרות שהם כנראה לעולם לא יעשו מזה קריירה או פרנסה שתספק אותם לכשיזדקנו.

אז הרבה מהם ממשיכים לתת בראש עד שהם נשחקים לכדי אבק. כל כך הרבה להקות Retro עם טונות של מוטיבציה הפכו לפירורים כי הם עשו טורים כמו משוגעים עד שלא נשאר להם כסף, וסוכנויות הבוקינג רצו עוד ועוד כסף. כל כך הרבה להקות Retro שבאמת עשו מוסיקה טובה נקברו תחת האינטרנט שלא באמת שם פס על המוסיקה הזו, ומלבד כמה משוגעים לדבר הם לא מצאו אוזן קשבת כי לאיש אין את האינטרס להשקיע בהן. אבל יש כאלה ששורדים.

הז'אנר הזה קיבל את התחייה המחודשת שלו לפני עשור! עברו כבר 10 שנים בערך מאז אלבום הבכורה של Evile, מאז האלבומים הגדולים של Gama Bomb, של Warbringer, שלא נדבר על Municipal Waste שכבר לכל דבר ועניין זכתה לותק משלה שיבייש את אורך הקריירה של להקות ה-Thrash וה-Crossover של פעם. אבל הילדים האלה כבר לא ילדים. מי שהתחיל לנגן בתחילת גיל ה-20 שלו מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, אחרי גיל 30, מתלבט האם אפשר לנצח להיות "הלהקה הצעירה הזו שמנסה לשחזר ז'אנר של פעם".

Havok אמנם החליטו שדי נמאס להם, אבל במקום לשבור לכיוונים אלטרנטיביים שלא יחמיאו לאיש או ללכת הביתה – יצרו את Conformicide. זהו אלבומם הרביעי של Havok, הארוך מביניהם – והייתי מתיימר לקרוא לו גם הבוגר מביניהם, אבל נו- חכמה גדולה. Havok היא למעשה David Sanchez, שירה וגיטרה, ולמרות שהוא אולי לא האיש היחיד שגורם לסאונד של הלהקה לבלוט –הוא בהחלט האיש שקובע על העניינים. הוא חבר הלהקה מקורי האחרון – מחזיק את עול ה-Thrash הזה על כתפיו – ובוחר, בלי ספק במודע, לשבור ימינה ושמאלה עם הסגנון של Conformicide.

למרות הגישה המרעננת, במיוחד מהבחינה המוסיקלית – יש משהו ריאקציוני כל כך באלבום של Havok - כאילו כל הרשת דחסה אותו לכדי מה שהוא, אסופה של ריפים ת'ראשיים עם קורטוב של מטאל מודרני אבל ממש בקושי מורגש, בחבילת סאונד מודרנית לחלוטין. השירים עצמם ארוכים, מורכבים, ולמרות שהם נוגעים לעניינים מודרניים של שנות העשרה של המאה הנוכחית – הם מוגשים כאילו מדובר בבעיות של אמריקאים משנות ה-80.

נתחיל מהשיר הראשון, F.P.C. או באריכות – Fuck Politically Correctness – אמירה מאד "ימנית" בהוויה שלה, במיוחד שלא מבינים מה היא אומרת. כרגיל, כל אחד מבקש לפרש את הקונספט של "תקינות פוליטית" כפי שבא לו. אמריקאי רפובליקאני שונא-זרים יחשוב שמדובר בהצהרות שבאות לקרב אויבים מחוץ אל תוך הבית – הישראלי הכועס יחשוב שמדובר בצנזורה מרגיזה שמטרתה למעוך את ההבדלים הפוליטיים בינינו לבעיות אישיות ולא תרבותיות, בעוד שהאירופאי הרגוע יחשוב שמדובר בדרך של אנשים לטאטא בעיות לאומיות מתחת לשטיח. כך או כך – הנושא הזה טעון עשרות מונים, וקשה לשבת למישהו על הראש בגלל שכל אחד מפרש את האספקט המסוים של המושג כרצונו. השיר עצמו – הוא ההפך הגמור מהפתיחה הקלאסית של אלבום Thrash. בין רגעים Fאנקיים לבין נעימות בס מתגלגל מתבשלת לה פצצת מצרר ת'ראשית כועסת על הסיטואציה הדביקה שהאקטואליה נכלאה אליה, שמרוב זהירות לא לדרוך על הדשא אסור לדרוך בשום מקום. זה אמנם לא עומד בקנה אחד עם הדעות שלי בשום צורה, אבל אני כן יכול להרגיש את הזעם, את השנאה מהשינוי המיותר והמיותם הזה אשר דוחקת את העם האמריקאי הפשוט לפינה שהוא פשוט לא אוהב להתמודד איתה ולכן הוא מרגיש לכוד. את הכפייה התקשורתית מביעה Havok באמצעות השינויים הדרסטיים במוסיקה – כאילו נכפה עליהם לנגן מוסיקה שאותה הם ממש לא מעוניינים לנגן במקום להשתולל ולתת בראש. שזה מגיע ממקום כל כך ראשוני, כל כך כועס, אפשר להאמין לכעס, גם בלי להסכים איתו.

Hang ‘em High הוא דווקא שיר הפוך – סכין פרפר לבטן הרכה של הפוליטיקה האמריקאית, המדושנת והשבעה מכסף ונפט. מה שהיה הסינגל הראשון מהאלבום הופך להמנון רצחני של בלאגן כאשר Sanchez רוגז על כך שהאויב אינו מבחוץ אלא מבית, ושמי שבגידות אינן יכולות להתרחש על ידי אויבים אלא רק על ידי חברים. תחושת הבגידה והלבדיות שמלווה את האלבום היא מה שגורם ל-Conformicide להדהד גם כאלבום שהינו שנוי במחלוקת מבחינת הלהקה עצמה, שאינו נותן בראש ללא הפסק, אלא מתאמץ באופן מודע ומוקפד לא לנגן שירי Thrash רגילים, ותמיד להכניס משהו שיזיז אותם מקצת עד הרבה מהנוסחה.

Dogmanical הינו שיר מיד-טמפו רוגז על קיצוניות דתית, בעיקר מכוונת כנגד האיסלאם אשר הקיצוניים הדתיים בו נראים בתקשורת כאלה שלוקחים את חייהם של אחרים, אבל לא האיסלאם הוא האשם בעיניהם של Havok אלא הדת כולה, כממסד, כתשתית חולנית של דוגמות ושררה. Intention To Deceive משנה את הכוונת אל עבר התקשורת – שמטרתה ליצור כותרות רק למען הכותרות, ושמה את קונספט ה-Fake News באופן כה מודע ומזעזע שקשה להתעלם. בינתיים ארבעת השירים הראשונים כמעט ומרגישים כמו התחושה הפאראנואידית של סוף שנות ה-80 ואולי פה בעצם מוכיחים Havok את הנקודה. אולי נוצרו אלפי ז'אנרים חדשים במטאל מאז ש-Metallica ו-Exodus ו-Sodom עשו את מה שהם עשו שם בתחילת האייטיז, אבל השורה התחתונה היא שהגלגל חזר, ואותן הבעיות שפקדו את אותן הלהקות פוקדות את הדור הזה לא פחות – ואף בצורה גלויה ובוטה יותר. נעלמה העדנה והעידון שהיה לדור הורינו ואנחנו צריכים להתמודד עם ההשלכות הקשות של השחיתות הפוסט-מודרנית. ייתכן שזה יותר מגעיל מהמקור, ולכן יש אלף סיבות לנגן Thrash Metal, לא משנה באיזו שנה אנחנו.

Ingsoc הוא שיר מוזר ומורכב, מלהטט בין חלקים פרוגרסיביים וטכניים לבין רעיונות ת'ראשיים, במין ערבוב שיותר מזכיר את Coroner המאוחרת מאשר את Kreaotr או Slayer – ו-Masterplan ממשיך גם את אותו הקונספט. עד כה יש ממש מעט חלקים מהירים, שהפכו לסימן ההיכר של הז'אנר, אבל הריפים, התיפוף, השירה והאגרסיות – כולן פה. Peace in Pieces הוא נבואה שחורה על חורבן השלום העולמי, ומבליט היטב את שירת הכנופיה של הז'אנר. Claiming Certainty, השיר הקצר באלבום, ומכיל בתוכו חלק גרובי מצוין שעושה ללהקה רק טוב, וכנ"ל בשיר העוקב אחריו – Wake Up אשר נשמע כמעט כמו המנון פוסט-מודרני של Thrash כועס.

Circling The Drain, השיר הסוגר של האלבום, הוא השיר המלודי ביותר (מכיל אפילו קטעי שירה סטייל Dave Mustain) ומרגיש כמו הדבר הכי קרוב לשיר מופת – למרות שהוא מכיל חלקים שנשמעים קצת כמו Anthrax, קצת כמו Testament וקצת כמו Destruction – הוא בהחלט נשמע כאילו שייך לפנתאון ה-Thrash למרות גילו הצעיר.

ברי המזל אולי שמעו גם על הגרסה עם שירי בונוס, כמו String Break שהוא מחוות Crust מהירה ל-Nuclear Assault או הקאבר ל-Pantera שדי נשמע דומה למקור בלי הרבה שינויים – אבל בסופו של דבר, למרות השירים הנוקבים – מוסיקלית Havok שברו לכיוונים מעניינים, עם הרבה ריפים טובים שמתחבאים מדי פעם ברעיונות מוזרים או סתם חורגים לז'אנר, וזה בלי ספק לא היצירה הטובה ביותר שלהם. מצד שני, אין ספק ש-Conformicide הוא האלבום הכנה והכועס ביותר שלהם, כשהם מרגישים שהם נשארים לבד להוביל את הסוגה שלהם בעקשנות ורואים איך העולם משתנה נגד עיניהם לרעה מכל בחינה – לא רק מוסיקלית.

בקצרה, מומלץ לחובבי הז'אנר אבל לא במחיר של קלאסיקה אמיתית. כן הייתי מקווה שמתוך גל ה-Retro-Thrash יינתן יותר כבוד ל-Havok, אבל בתמורה לכבוד הזה, הם צריכים ליצור אלבומים מעט יותר טובים. יצירת מופת זה לא, אלבום טוב זה כן.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Pyramaze - Contingent

Canine – The Uprising

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon

Anathema - The Optimist

Belphegor – Totenritual
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מחזירים את הגופה - ראיון עם Bill Steer, גיטריסט להקת Carcass

סקירת הופעה:
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה

סקירת הופעה:
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל

כתבה:
Vanessa Ondine – Your Void

סקירת הופעה:
אומנות הרצח – סיקרת הופעתה של Thy Art Is Murder בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[26/12/2017]
Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[14/12] Scardust בהופעה אקוסטית
[28/12] Prowlers - Flight 666
[30/12] Clapsodra & Social Dissonance
[04/01] Double Feature Showdown
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[24/01] Satyricon בישראל
[27/01] Ozen Core Night
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::