|
23/10/2017
Suffocation – Of The Dark Light
מאת: יותם Defiler
אני לא גדלתי על Suffocation. האמת, זה קצת מצחיק להתייחס ללהקת Brutal Death Metal בתור להקה ש"גדלת" עליה. כמה שירים אני מסוגל כבר להמהם של Suffocation? אולי 4, בלחץ. אבל מי לכל הרוחות כן גדל על Brutal Death Metal? זה לא אמור להיות הז'אנר, אתם יודעים, שלא גדלים עליו? הז'אנר שאתה מגלה לאחר שמרדת במוסיקה של ההורים, ולאחר שהעזת לפתוח את הדלת בארון ההוא של מוסיקה שלא אמורה להשמע על ידי בני אנוש, ומגלה שאתה דווקא ממש סבבה עם כל האימה המוסיקלית הזו שאמורה לתקוף לך את האוזן אבל בגדול עושה לך נעים-נעים בלב?
אתה לא גדל על Death Metal. אתה נחשף אליו. מי שגדל על מוסיקה כזו מגיל ילדות ימצא את עצמו נמשך לפופ כמעט בתור מחאה. תשמיע לתינוק שלך Morbid Angel ותראה איך כל מה שהוא רוצה לשמוע בגיל 15 זה ג'סטין ביבר. גם אם ג'סטין ביבר לא יהיה שם כבר מזמן.
אני נחשפתי ל-Suffocation באיחור האופייני לי. הם היו הלהקה שכולם נחשפו אליה קודם, ואני התעצלתי לי. קודם כל Death, ואז קצת Deicide, ואז קצת Entombed. עד שהגעתי ל-Suffocation כבר אמרתי לעצמי "זה אחלה, אבל זה לא כמו Nile או Dying Fetus". שזה פשוט לעשות להם עוול, כי הם היו שם קודם. Suffocation שמו את ה-Brutal ב-Brutal Death Metal, והוכיחו שאפשר לעשות מוסיקה כובשת גם כשמנגנים ממש אבל ממש מהר וממש אבל ממש כבד.
אבל עכשיו החבורה הזו לא צעירה. ממש לא. האלבום הראשון שלהם יצא ב-1991, וזה אחרי איזה שנתיים שלוש של חזרות ודמואים, הם פה בתכלס מסוף האייטיז. השנה היא 2017. כמה כבר אמירה יש לחלוצת ה-Brutal Death Metal לומר כמעט 30 שנה מאז שהיא התחילה?
וובכן, לא הרבה, אבל גם לא מעט. Suffocation היא מפלצת עד היום, אם זה בגלל חיזוק הלהקה בנגנים צעירים שהחליפו חברי יסוד בהרכב שלא יכלו לעמוד בקצב שדורשת להקת Brutal Death Metal, גדולה ככל שתהיה, מהחברים בה – בעידן שבו אלבומים לא מוכרים, שטורים מתרוקנים, ושצריך להילחם על כל רגע וכל שנייה של תשומת לב עם אלף להקות שבאו אחריך, ולעתים קרובות גם הושפעו ממך לפחות בקצת.
אלבומם החדש של Suffocation "של האור האפל" הוא אלבום קונספט, תאמינו או לא, של קצת יותר מ-30 דקות של כסאח רבתי, די כמו מה שאנחנו תמיד מצפים מ-Suffocation. האלבום מספר על ההבנה, רגע ההארה הזה שבה הדובר מבין שהוא יכול להגיע לשלמות עצמית או זיכוך הנפש באמצעות התאבדות, ובכך לקרב סוג של גאולה אפלה של תודעה והתעלות – אך תוכניותיו מתרסקות כאשר במקום להגיע להישגים אלוהיים הוא פותח שער דמוני ודמיוני למפלצת במימדים לאבקראפטים שאורבת לו ולחבריו ובכך מחסלת את חלון ההזדמנות שלאחר המוות. סיפור קצר שהופך לכמה וכמה שירי Brutal Death Metal קצרים ומרביצים – אבל לאחר שמיצינו את הטקסט, האם באמת יש לנו פה איזה חוד חנית מוסיקלית שאפשר להשען עליו?
אין שום דבר ב-…Of The Dark Light שגורם לו לבלוט מעל שאר הריליסים של Suffocation באשר הם, לא לטובה ולא לרעה. שזה שלעצמו קצת רע. באלבום המי-זוכר-כמה שלכם, כדאי שלפחות תעשו כמו Kreator או Overkill ותשאירו כמה להיטים, אבל נו, על מי אני עובד, לאהוב את Suffocation זה לא בגלל Jesus Wept שלהם, אלא בגלל Effigy of the Forgotten. יעני אנשים אוהבים את Suffocation לא בגלל שירים בודדים, אלא בגלל אלבומים שלמים – ואם אתה לא יכול לנבור ולהוציא שיר בודד מתוך כל אלבום, אלא זוכר את כולם כמיש-מאש של תקופה נהדרת של Death Metal, אתה יותר אוהב את מה שהם מסמלים עבורך כלהקה, כיוצרים, וכקטלוג של יצירות מאשר באמת להתחבר לשירים שלהם. מן הסתם יש יוצאים מן הכלל שמסוגלים לדקלם את כל Breeding The Spawn שיר אחר שיר, אבל בואו נתייחס אל רוב מאזיני ה-Brutal Death Metal לרבות חובבי Suffocation. הם אוהבים את הברייקדאונים האלה שהפכו להיות מה שה-Deathcore חי עליו, הם אוהבים את ההשתלחות המוסיקלית חסרת הפשרות שמראה יכולות נגינה מרשימות, לפחות כשאתה ילד וממש אוהב בלאסט-ביטס ואלף תווים בסולו. אבל הם לא באמת יוצרים שירים גדולים.
אבל אחרי שאנחנו נכנסים קצת אל תוך תוכו של האלבום החדש, אנחנו מבינים שבסופו של דבר, אלו Suffocation מוכרים, רק שלא מביאים שום דבר חדש לשולחן, לא באמת. Clarity through Deprivation הפותח אמנם מתחיל מפתיח ונגמר בצורה כמעט-קליטה, אבל שום דבר ממנה לא נשאר לחלחל פנימה. The Warmth within the Dark גם הוא פחות או יותר חולש על אותם העצבים המוסיקליים, ואותם הנוירונים מבסוטים על כך שיש Death Metal חגיגי וכועס, אבל שום דבר לא נשאר.
זה מעציב, להבין שבסופו של דבר, Suffocation האימאימא של ה-Brutal Death Metal עושים בסך הכל אלבום שהוא לא יותר מרק סבבה. אין ספק שמוסיקלית יש פה אחלה של מוסיקה כועסת, הכל לפי מה שאנחנו רוצים לשמוע מ-Suffocation, אבל זה פשוט נשמע כמו משהו שכבר שמענו, ובשלב הזה, כבר שמענו הרבה פעמים. רק לקראת סוף האלבום, לקראת Some Things should be left alone יש איזה איבחה של כיף אמיתי, אבל היא דועכת לפחות עד שיר הסיום, שהוא שלעצמו הקלטה מחודשת של שיר ישן.
זה אלבום קצר שעדיין נשמע ארוך מתכולתו – ולמרות שבתכלס אי אפשר באמת להלין נגד Suffocation שהם לא יצרו את פאר היצירה שלהם – כי הם כבר עשו שני אלבומים ששינו את פני המטאל, וגם אי אפשר לומר שהאלבום הזה לא עומד בגאווה לצד שאר האלבומים שלהם מאז הקאמבק עם Souls To Deny, אנחנו כנראה כבר לא נזכה לראות ילדים מגלים דווקא את Suffocation כשהם מנסים לברוח מהרוק הכבד-עד-בינוני שלהם כשהם מחפשים משהו קיצוני יותר. את תפקידם ההיסטורי Suffocation ביצעו בשלמות, וכעת הם ממשיכים לייצר אלבומים שימשיכו להצדיק את קיומם עד שיעלמו אל תוך האפלה.
הם כן מקבלים נקודות על ניסיון לספר סיפור אפל מספיק ומעניין מספיק כדי למשוך אותי כקורא עד סוף האלבום, אבל כמאזין – כנראה שפשוט קשה לעשות עלי רושם, ובמילים חנוקות אני צריך להגיד ל-Suffocation שמה שהם מציעים לי כנראה כבר לא כל כך מספיק, והבעיה היא שנהייתי תובעני יותר, ולא בהם שהם ממשיכים לעשות את ה-Brutal Death Metal שהם נולדו לעשות.
|
