תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:

01. God of the Sun
02. Coming Home
03. Signs of the Time
04. Labyrinth
05. Alive
06. Lost in Oblivion
07. Figaro's Whore
08. Divine Addiction
09. Opus Maximus


ציון:

19/11/2017
Sons of Apollo - Psychotic Symphony
מאת: אלון מיאסניקוב


עוד יום, עוד להקה למייק פורטנוי.
נראה שמאז שהועזב מ Dream Theater הבחור מחליף הרכבים כמו גרבי אשתקד, ונראה שהוא לא ממש שורד באף אחד מהם, לא מעט שמועות על אגו מפלצתי, וגם כאלו על אופי פחות מסביל מאז שהפסיק להיות אלכוהוליסט והפך להיות לא נחמד.

על משהו אחד אי אפשר לערער – הוא מתופף ענק, יש כאלו שמרשים לעצמם לזלזל, אבל בואו נודה על האמת – מי שמקשיב לו באמת יודע לזהות את הגדולה שלו, לא רק כמתופף מבחינה טכנית, אלא גם ככותב, מלחין ויוצר שירים שהם טובים – ולא רק מורכבים מבחינת התיפוף שבהם.
אז אחרי כל מיני גרסאות סופר גרופ שהוא היה חבר בהן, השנה הגיחו ה Sons Of Apolo, עם בחירה מעניינת לפחות מבחינת הגיטריסט והסולן, עם הקלידן Derek Sherinian, יוצא Dream Theater אין הפתעות, גם לא עם הבסיסט הענקי Billy Sheehan שמנגן איתו ב The Winery Dogs אבל הצירוף של הגיטריסט המבריק Bumblefoot – מי שמעבר ל Guns n Roses שיחרר לא מעט אלבומי סולו מטורפים בעשרים השנה האחרונות – ושל הסולן Jeff Scott Sotto, מוותיקי הגלאם/הארד רוק של שנות השמונים ומי ששר עם Malmsteen בין עשרות אחרים – הם אלה שלוקחים את האלבום הזה למקום קצת פחות סטנדרטי/פרוגי שהיינו מצפים לו מפורטנוי.
האלבום נפתח עם שיר הארד רוק פרוגרסיבי עם ניחוחות שנות 80 חזקים, מלודי, מופק היטב, ריף מבריק של Bumblefoot – שמוכיח שכשהוא לא מנגן את המוזיקה הפסיכית הרגילה שלו, הוא בבסיס פשוט גיטריסט הארד רוק ענקי.
השירה של Sotto היא כצפוי מעולה, לא סתם הוא נחשב כבר שנים כאחד מסולני ההארד רוק הטובים שיש, תוסיפו לזה את הקלידים העשירים של Sherinian, והתיפוף של פורטנוי – ויש להם המנון פרוג הארד-רוק שנע בין שנות השבעים לשמונים.
בשלב הזה השיר עשה לי פלאשבקים ללהקת שרבים פה אולי לא יכירו – בשם Blue Murder, סוג של הרכב על של גלאם/הארד רוק משנות השמונים, שכלל את ג'ון סייקס, גיטריסט Thin Lizzy ו Whitesnake לשעבר – ולשיר שלהם Vally Of The Kings, שוב שיר אפי אם עם זאת קליט, ואיזה וייב אוריינטלי – מבחינתי זה מבורך לגמרי.
השוס מגיע בדקה ה 7 לשיר ומזכיר לנו כמה מעבר לזה שכולם נגנים טובים וזה שיר הארד רוק מעולה, בסופו של דבר מדובר פה בסופר-גרופ פרוג אלוהי, כאן Bumblefoot מרביץ סולו אופייני מטורף, פורטנוי מתחיל להשתולל – והבס של Sheehan באמת מתחיל לככב.
אם 7 דקות הראשונות של השיר הרשימו במלודיה, באיכות ובכתיבה, הרי שמשם והלאה זו תצוגת נגינה שתעיף לנו את הלסת מהמקום. ודווקא החיבור הזה של הבסיסי לוירטואוזי הוא מה שעושה את זה להרבה יותר מעניין מהרבה מההרכבים הנפרדים והשונים של חברי ההרכב.
Coming Home הוא הסינגל הראשון מהאלבום, הארד רוקי מטאלי נותן בראש, עם ריפים ושירה אפילו קצת גרנג'ית, שיר ענק לכל הדעות, ולמי שחסר קצת גאונות בסוף Bumblefoot מרביץ סולו קצר שמזכיר שזו לא להקת רוק סטנדרטית.
Alive מתחיל בכיוון של בלדת הארד רוק, טיפה קיטש, טיפה גרנג'י בכיוון, רק לקראת האמצע כשהוא הופך לכבד ופרוגי יש קצת תגמול בצידו, אבל זה קצר מידי לטעמי מכדי לעשות את זה למעניין. Lost in Oblivion שמגיע אחרי מציל אותנו משממון מוחלט, פרוג כבד ומקורי – עם הריפים הפסיכים של Bumble שלדעתי הוא הדבר העיקרי שלוקח את האלבום הזה מעבר לפרוג פורטנוי סטנדרטי ותוך טריטוריה מעניינית בהרבה.
השירה והתיפוף פה מופתיים – וזה, עם הגיטרה, מצליחים להעיב גם על נגינת הבס המטורפת של Sheehan, שיוצא שהוא דווקא הגורם הפחות מעניין פה – ולא באשמתו. לאחר מכן יש קטע סולו קצר שמזכיר לנו עד כמה Sherinian הוא אכן קלידן גדול שמקומו ב Dream Theater היה בזכות ולא בחסד, ומשם זה ממשיך ל Divine Addiction ששוב מחזיר אותנו להמנוני הארד רוק קלאסים, כולל סאונד קלידים שנע בין שנות השבעים לסאונדים מודרנים יותר.

בואו נסכם? אחלה אלבום, באמת, חבורה של מוזיקאים מדהימים, שגובשו ע"י מתופף ענק – שלא מתעקש להטיל צל על שאר החברים, וגיטריסט גאון אחד שבולט קצת מעל כל השאר.
מוזיקלית זה לא ממש Dream למי שקיווה, וזה גם לא אלבום סולו של Bumblefoot למי שקיווה, זה יותר שעטנז של כל מה שפורטנוי אוהב בשילוב הסאונד היחודי של כל אחד מהמשתתפים. אז זה טוב, לא חופר מידי, מלודי, כבד, קצת חסר אופי ממוקד, אבל עדיין אלבום מהנה מאד.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Enslaved - E

Prong – Zero Days

Pyramaze - Contingent

Canine – The Uprising

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
משמידים עוד שנה - סיכום שנת 2017 במגזין מטאליסט – חלק ב'

כתבה:
משמידים עוד שנה - סיכום שנת 2017 במגזין מטאליסט – חלק א'

סקירת הופעה:
סיבוב שלישי לגוויה - סקירת הופעתה של Carcass בישראל

ראיון:
הקפאון הנורווגי - ראיון עם Frost, מתופף להקת Satyricon

סקירת הופעה:
טקס הבגרות של השבט - Rite Of Passage

ראיון:
Dani Filth, סולן ומנהיג להקת Cradle of Filth
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[25/01/2018]
מחווה לAD/DC
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[18/01] Adam's Way & Bare Dreams & Petrichor
[24/01] Satyricon בישראל
[26/01] Brainwash
[27/01] Ozen Core Night
[03/03] A Light In The Dark
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
[10/04] Therion בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
[13/10] Vitalism בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::