|
20/03/2018
Archspire – Relentless Mutation
מאת: יותם Defiler
כמה עוד אפשר לבשר בז'אנר בן מיליון? כאילו, אולי אתם חושבים שה-Death Metal פה רק 30 שנה פחות או יותר, אבל על מי אתם עובדים? הוא פה כבר מיליוני שנים – מאז שהדינוזאורים למדו לשאוג. קשה ממש לדמיין איך ישמע ה-Death Metal בלי כלי נגינה, כמובן. רק שאגות של מפלצות קדומות? רק נהמות של האדם הקדמון? האם יש לזה ריתמיקה בכלל? האם יש לזה רעיון מוסיקלי?
וובכן, סתם ככה על הדרך, מוסיקה תמיד הייתה דרך של ביטוי – ובעוד שהמוסיקה הקלאסית אותה אנחנו מכירים ניסתה לבטא כמה שפחות, להציג קשת צבעונית של רגשות ויכולות אמפטיות – ממוסיקה שתגרום לנו להתאהב, לבכות, לצחוק ולפחד – הפן הבודד ההוא, של מוסיקה שגורמת לנו לשבור את המערה בה אנחנו חיים, לימים הבקתה שלנו, לימים החדר הקטן במצודה, לימים החדר הקטן בדירה שלנו- של לכעוס ולהשתולל מרוב זעם, תמיד הייתה שם. אולי בגלל שהיא כל כך פרימורדיאלית אנשים חושבים שכל המוסיקה הכועסת הזו היא נחלת העבר. במקרה הכי טוב, נערים מתבגרים מגיעים אליה, מתעצבנים איתה, מתעצבנים בזכותה, מתעצבנים בגללה, ואז מתבגרים הלאה למשהו פחות כועס.
אבל פה הייתה הטעות של המין האנושי בכך שהוא פסל את ה-Death Metal, הרבה לפני שה-Death Metal נולד. הפורקן הקתרזיסטי של מוסיקה שכל משמעותה היא סוג של ספורט דמים רק עם כלי נגינה במקום גלדיאטורים שהורגים אחד את השני – שמאופיינת בנגנים שביכולתם לגרום לנו לדמוע דמעות של דם רק מלהביט באיך הם עושים את הדברים שהם עושים, בגלל מהירות, אינטנסיביות ואגרסיביות גם יחד – הוא פורקן שמי שפסל אותו כאילו כיבה 25% ממה שעושה אותנו יצורים חיים.
כעס, נקמה, אגרסיות – הם המהות של ה-Death Metal, והאמת מי שיאמר שהם לא לפחות 50% מהמהות של כלל ז'אנר המטאל באשר הוא, קצת מתעסק בז'אנר הלא נכון. ה-Technical Death Metal, פרי יצירתם של Death, Cynic ו-Atheist בתחילת שנות ה-90, הפך את כל העולם הזה של מוסיקה אגרסיבית למשהו עם יותר מימדים מרק שטן וגוויות מרוטשות. ואז אחריהם באו Nocturnus, Gorguts, Nile, Cryptopsy, Dying Fetus ועוד רבות וטובות במשך העשור המתקדם – שהוכיחו שאפשר לנגן את המוסיקה הזו, הפסיכוזה המקסימליסטית הזו שמנסה לדחוף כמה שיותר תווים בכמה שפחות זמן ולעזאזל הנעימה, המלודיה או כל החוקים הישנים האלה שמוסיקאים חושבים שהם אסנטיאליים לשירים באשר הם.
כמה עוד אפשר לחדש בז'אנר שכל מטרתו היא חידוש? וובכן, תמיד אפשר לדחוף את הגבול קצת יותר אזורים קיצוניים. Necrophagist התהדרו שהם עשו זאת עם אלבומם הבודד מ-2005, שהפך עם הזמן מהתקווה הגדולה של ה-Death Metal לפשוט עוד סיפור עצוב ללהקה שבאה, הוציאה אלבום מעניין ונעלמה מהעולם אחרי שנתנה לעצמה כבוד של מלכים. מאז 2005 עברו כבר 13 שנה (!) ואין ז'אנר שוליים שיחכה כל כך הרבה זמן למלך ישן שישוב ממסע הצלב שלו ולא יעדיף להמליך מלכים חדשים. הרבה ניסו – וחלקם גם הצליחו לטעון לכתר. היו אלה Obscura שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית לפני כמה שנים ולהחזיר את ה-Death הטכני לאופנה, אבל בעיקרון חוץ מלנגן ממש טוב ברמה שהיה קשה למצוא באותן השנים בכלל, הם לא באמת הביאו משהו חדש לשולחן שיצדיק להם את הכתר הזה. Cattle Decapitation אמנם המשיכו לגוון וליצור מוסיקה מצוינת בז'אנר וגם קצת לחדש ולעניין בצורה שכאמור הייתה כבר כמעט ובלתי אפשרית בז'אנר הזה – ואז באו Archspire.
במידה ותהיתם מה הם מביאים לשולחן, זה פחות או יותר אותו הדבר – רק עוד יותר מהר. במהירויות כאלה אנחנו כבר מתחילים להתבלבל אם מדובר באדם או מחשב אשר מבצע את התפקידים האלה, אבל כשחוזים בלהקה הזו בהופעה חיה, מבינים שמדובר באנשים בשר ודם – או לפחות ככה אנחנו רוצים להמשיך ולהאמין.
בעוד ש-Relentless Mutation הוא לא האלבום הראשון של Archspire הקנדיים – הוא בהחלט האלבום המהיר ביותר שלהם שהם מציגים כמקשה אחת. אורכו 7 שירים וקצת יותר מ-30 דקות אבל הוא מספר סיפור אימה מצוין ורודף במהירויות שבתכלס חשבתי שאסור באמת להגיע אליהם. האלבום פוצח עם Involuntary Doppelganger וכבר משם מבינים לאן אנחנו מיועדים להגיע.
למי ששהה בביצה נטולת מטאל מאז שיצא Slowly We Rot, אין שום דבר חדש מבחינת סאונד או אמירה במספר השניות הראשונות. ואז מגיע המטח הראשון של המהום שנשמע כמעט כמו תקלה אלקטרונית עד שאנחנו מבינים שמדובר בהפצצת דאבל-בס קצרצרה במהירויות שהאוזן האנושית בקושי יכולה לקלוט. ואז הבית הראשון מתחיל. נכון, בלאסט-ביטס מהירים תמיד היו לנו, וריפים מהירים תמיד היו לנו, ונגינת בס על אצבעות במהירות כזו היא אולי נדירה אבל לא בדיוק פורצת דרך – אבל השירה של Oli Peters היא לא פחות מפנומנאלית. האיש שר במהירויות שקשה לחשב, שומר על דיקציה שהיא יותר מרק סבירה יחסית לעובדה שהוא קודם כל עושה Death Metal ולכן הוא בעיקר נוהם ושואג, ודבר שני שהוא שר במהירויות שמעולם לא היו בז'אנר הזה לפני כן.
אז כן – זמר ה-Death Metal המהיר בעולם הוא בהחלט יתרון בולט ללהקה, אבל כל הלהקה שלו מהירה בערך כמוהו אם לא יותר. המתופף Spencer Prewett הוא יותר מרק מכונת מהירות שמכונה יכולה להחליף. יש לו מגעים עדינים וג'אזיים להפליא באמצע השיר כשהוא זולג ממהירות מופרזת של 300 BPM לכדי עצירה מתודית כדי לבנות את המתח של שאר השיר. הוא מפליא בגוסט-נוטס על הסנייר, בנגיעות קטנות על הקראשים, לפעמים כי זה תורם ממש לאווירה המפלצתית שאורבת ממש מעבר לפינה, אבל בעיקר כדי להוכיח שלפי הטכנולוגיה הנוכחית – מחשב לא יכול להחליף אותו עדיין. Tobi Morelli ו-Dean Lamb מפציצים בעבודת גיטרה שהיא אמנם לא מפצלחת את המוח כמו עבודת התופים או השירה – אבל היא משאירה את המוסיקה כבדה אחושרמוטה מצד אחד, ומלודית על-אמת מצד שני עם הכנסה יפיפייה של עבודת גיטרה מובילה מהפנטת מדי פעם לסמטוחה הברוטאלית הזו.
Human Murmuration ממשיך עם אותו הקו, טיפה יותר מלודי, טיפה יותר גרובי ועם המון ספייס (יחסי!) לביטויים הפרוגרסיביים של החבורה. כאשר מגיע כבר Remote Tumor Seeker בשיר השלישי שהוא כבר בגדר להיט Death Metal בפני עצמו, כאשר שלא להפנים את העובדה שיש לנו פה יצירת מופת שלכל הפחות תשנה את פני הז'אנר, אם לא את פני המטאל כולו.
למרות שהלהקה בחרה שבעה שירים נפלאים לייצג אותם, ה-Mimic Well ו-Calamus Will Animate ממשיכים לבלוט עם עבודה מצוינת של מלודיה שפוגשת ברוטאליות, מהירות פוגשת עצירות של פיוז'ן-רוק וסיפור שהולך ונשזר על מה שקשה לפרש לשני פנים מלבד נצר ספק חייזרי ספק קת'ולואידי שנלקח כניסוי ויוצא מכלל שליטה על ידי ארגון שנכשל בלכלוא אותו. כאשר מגיעים לשיר הסיום, האפוס של האלבום עם פזמון חולני ואולי היצירה הפחות מהירה בכל ההפגזה המשוגעת הזו, A Dark Horizontal, אנחנו כבר מבינים שיש פה דריסת רגל משמעותית בשמי הפנתיאון של הז'אנר, כשאנחנו שרים את הפזמון החוזר אודות The sea is man that is trying to kill me – בעולם שכולו בשר ואיברים ועיניים ופיות וסיוט גולמי אחד גדול שהדובר מנסה לברוח ממנו ללא הועיל.
רק כדי להוסיף חטא על פשע, החבורה התחמשה בעטיפה פרי עיצובו של אלירן קנטור, אולי מעצב עטיפות המטאל המודרני הטוב ביותר כיום – עם ציור שלא רק מבטא את מה שהולך באלבום בדרך לא דרך מבלי באמת לרמוז מה מכנה לנו שם, אלא גם מצליח למשוך כמעט תרתי משמע את העין מהסוד המת להתפקע מבעד לכל צליל פה – ש-Archspire הם לכל הפחות ה-Death Metal של העתיד.
|
