|
02/10/2018
Ocean of Grief – Nightfall’s Lament
מאת: מתן קדר
יוונים. האנשים האלה הביאו כמה להקות לא רעות בכלל למטאל, אבל בדום מטאל יווני טרם נתקלתי. למעשה, במקרה נתקלתי בשיר הפותח את האלבום הזה, והדבר הראשון שאמרתי לעצמי "וואי נו בחייאת, מה זה השמות הקלישאתיים להחריד האלה?!". אז בעודי מגחך, ומצפה לשמוע מוזיקה שגם היא תהיה יותר מדי קלישאתית על סף הפתטית (כי כזה אני, אדם שלילי. אחרת לא הייתי שומע דום) צללתי למעמקי השיר וככל שעברו השניות הרבות בתוכו הבנתי שאני ממש אוהב את מה שאני שומע. לא רע בשביל להקה שזהו אלבום הבכורה שלה!
In bleakness נפתח בפדים ארוכים של קלידים, עם טאץ' כזה שמרמז לנו שמשהו הולך לקרות פה. שיבוא איזה פאוור קורד עבה שכזה, וכצפוי זה מה שקרה. להגיד שזה רע? וואלה לא. הריף הראשון כבר נשמע מזהיר, וברגע שהסולן נכנס בגראולים הבנתי מה יש לנו פה. עוד להקת דום-דת' לפי הספר, עם הריפים האיטיים המלודיים, הגראולים העמוקים והמלא מלא ריוורב שתופס טוב את הסאונד. לא מקורי, לא חדש, אבל לעזאזל אני כל כך אוהב את זה כשזה מבוצע טוב.
השיר כולו מובל על ידי ליד גיטרה מתמשך עם קלידים ארוכים ומדויקים ברקע, עבודת תופים מדוקדקת וסולן אחד שנשמע בדיוק כמו שאני אוהב. הפתיחה האפלולית של Eyes of oblivion נשמעת קצת כמו פתיח לסרט אימה ישן אך גם כשכל הלהקה נכנסת הגיטרה עושה תפקיד ליד יפייפה ובשלב הזה אני קצת מתקשה להאמין שאני שומע אלבום מ-2018, כשכולו נשמע כל כך שנות ה-90. הקונטרסט בין השירה הכבדה והמרושעת של הסולן לבין המלודיה העדינה של הגיטרות והקלידים יוצרת משהו מהפנט, ודווקא כשהסולן מפסיק לשיר התופים נכנסים עם דאבל-באסים מעודנים אבל כאלה שנותנים דרייב לשיר ובמה לגיטרה לבלוט שוב לבדה. פשוט מעולה.
גם mourning over memories נפתח במלודיית גיטרה, ונשמע שיש שם בחור עם גיטרה ביד שלא מתעצל, ולמרות שהוא אוהב להגדיל ראש ביחס לז'אנר שהוא מנגן, הלהקה מסביבו איכשהו נשארת תמיד קוהרנטית להפליא. הגיטרה מיילת, משדרת טונות של רגש מבלי להיחנק תחת המיקס הבשרני. אי שם באמצע השיר הקלידים עוברים להישמע כמו חצי צ'לו שכזה, נותנים קצת תחושה עצובה מהרגיל, הגיטרות מתערבבות בתחושת פיציקטו ולמשך כמה שניות כל העסק נשמע סימפוני ביותר. ואז? אז המתופף מחליט שהוא מתפרע קצת יותר וביחד עם הגראולים הלהקה יוצרת מקשה חצי דרמטית חצי עצבנית שמזכירה לי בדיוק למה דום-דת' זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם.
Fiend of the overlord נפתח בריף באס-תופים-קלידים, ומזכיר שיש גם באס באלבום. רק מה? כנראה שזוהי נקודת החולשה הגדולה בשבילי. הסאונד של הבאס. גם חלש, גם מפוזר מאוד, לא מספיק חד, לא מספיק בולט, כאילו הבאסיסט לא התרגש יותר מדי מזה שהוא חלק מהאלבום הזה. מצער אותי ביותר, אבל נתמודד. עם כניסת הגיטרות הופך השיר לאולי הקצבי ביותר באלבום בסיוע רב מעמדת התופים. בשלב כלשהו קצב יורד, השירה נעלמת ונשאר רק מקום לגיטרות, התופים והקלידים העדינים מלמעלה לצייר תמונה עצובה, פתוחה לפרשנות המאזין. כשהתופים והשירה חוזרים השיר מטפס לאט לכיוון קליימקס שנשבר עם צליל אחד קצת מציק באוזן, אבל לחלוטין עושה את העבודה.
אחרי Painting my sorrow שלא מחדש הרבה לעומת קודמיו ו- The breeding death שנשמע קצת יותר מורכב, האלבום מסתיים עם The release of the soul, אולי השיר המלנכולי ביותר באלבום, שרק בסופו יש איזשהו קטע באס אחד לרפואה שמזכיר שוב שגם הכלי הזה קיים באלבום ויש לו איזה ג'וב.
מצד אחד, כל מה שאפשר לשמוע באלבום הזה פשוט יפה. אלבום שלם שפשוט נעים באוזן, עם הסאונד שבשבילי הוא מעוד נכון, חלוקת תפקידים שרובה טוב ושירים שמייצגים את כל מה שאני אוהב בז'אנר הזה. אם יכלתי להצביע על 2 נקודות לרעת האלבום היא שלא הייתה בשבילי מספיק נוכחות של הבאס (אבל נו, אני באסיסט. רק בגלל זה אני כזה נודניק) ושהחומרים של הלהקה הם לא בדיוק הדבר הכי מקורי בעולם. למעשה, הלהקה נשמעת בדיוק כמו עוד עשרות להקות אחרות בסגנון. אז למה בכל זאת היא טובה? כי היא נשמעת כמו עוד עשרות להקות טובות, וכי לא משנה את מי מהן אני שומע, זה פשוט מוזיקה שכיף לשמוע. אין ללהקה איזו אמירה מוזיקלית משלה, אין חתימת סאונד שספציפית רק לה. יש 7 שירים שכתובים, מבוצעים ומופקים היטב, ולפעמים זה כל מה שצריך.
|
