תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Solve
02. Wolves ov Siberia
03. God=Dog
04. Ecclesia Diabolica Catholica
05. Bartzabel
06. If Crucifixion Was Not Enough…
07. Angelvs XIII
08. Sabbath Mater
09. Havohej Pantocrator
10. Rom 5:8
11. We Are The Next 1000 Years
12. Coagvla


ציון:

19/10/2018
Behemoth – I Loved You at Your Darkest
מאת: מתן קדר


הבהרה: הביקורת הבאה נכתבה עם אופי מאוד פולני, ואני בטוח שההרכב הפולני הנ"ל יסלח לכותב.

בעידן שבו כל הלהקות נשמעות אותו דבר, כל להקה מוציאה עוד ועוד אלבום שבו כל השירים נשמעים אותו דבר ואפשר לשמוע ממנה 3 אלבומים רצוף מבלי לדעת מה ההתחלה ומה הסוף, צריך לתת לבהמות' ציון לשבח. הלהקה במגמת שינוי איטית אבל מתמדת, כל אלבום נשמע איכשהו המשך של קודמו אבל עם עוד קצת התקדמות ולמעשה זאת בין הלהקות הבודדות שגם אחרי 25 שנה ממשיכות להתפתח.


רק לצורך הדיון, מי שמתקשה להרגיש בהתפתחות מוזמן לשמוע ברצף הבא את האלבומים הבאים: Grom, אחריו Satanica, אחריו Demigod ואחריו את האלבום הנוכחי. כל אלבום ישמע כבר שונה בלי ספק. ומה זה בעצם השינוי הזה? ובכן, אם צריך לשים את האצבע על מה נשתנה באלבום הזה מקודמיו זה קצת מסובך. כי בינו לבין קודמו, The Satanist אין הבדלים עצומים. יש משהו מעניין. יש עצלנות. כן כן, הלהקה שאנחנו מכירים כלהקה שנוטה לנגן כמו מופרעים ברמה גבוהה לאט לאט יורדת מהצורך להתפרע טכנית. השירים פשוטים יותר. קלים יותר, ובכל זאת, האלימות מתחלפת באווירה. באופל. באיזשהי אטמוספרה שלא לגמרי הייתה שם פעם.

האלבום נפתח ב- Solve, מעין אינטרו שלכאורה אמור להיות אינטרו לשיר Bartzabel, אבל במקום זה פותח את האלבום. מקהלת ילדים צועקת על אלוהים שהיא לא תסלח לו, מוזיקה סטטית דרמטית מזדחלת לאיטה, הופכת למעט אפית אפילו בזכות התופים בעיקר, הילדים שותקים ועכשיו האינטרו הזה כבר נשמע ממש כמו שיר של בהמות' סופסוף, ובדיוק אז הוא מסתיים. וואלה, בהחלט עשה עבודה טובה בלהכניס לאווירה של האלבום.

Wolves ov Siberia הוא השיר הראשון מהאלבום שהלהקה ביצעה בהופעה. בכללי מדובר בשיר שהוא די בלאק מטאל עם סאונד מודרני (לעניין הסאונד אחזור בהמשך). מרגישים תוספת קלידים לא קטנה אך מחושבת היטב ברקע, בעיקר לצורך שיפור מידת האפיות של השיר, אולי אפילו דרמטיות. אינפרנו מיודענו היקר נותן את מלוא הבלאסט ביטס הנדרשים לשיר שפותח אלבום של בהמות', השיר עוצר בבום נחמד ובסה"כ מבשר טובות.

God=Dog נפתח באינטרו באס, מה שתמיד משמח אותי ומהר מאוד מתעשת וחוזר להיות בהמות' של לפני עשור. התופים, הגראול של נרגל שנשמע טוב כאילו מעולם לא חלה ואושפז, חומה של קולות ברקע ועבודת גיטרה מושלמת יוצרים את בהמות' מודל 2018, להקה שלקחה את כל מה שהיא עשתה ב-14 שנים האחרונות וזיקקה אותו לאלבום אחד מצוחצח. השיר כולו נשלט על ידי ריף רבעים, חצי טון קדימה ואחורה, גיטרות מצלצלות ושוב מקהלת הילדים חוזרת להפציע ברקע ובשלב הזה מתחילה גם להתגבש אצלי המחשבה שבאמת שחוץ מהבלאסט ביטס של אינפרנו, הלהקה לא עובדת קשה באלבום הזה. הכל נשמע מאוד עמוס, אך עם זאת מאוד פשוט, ולפשטות הזאת יש קסם.

אחרי Ecclesia Diabolica Catholica שלצערי קצת מרגיש כמו פילר באלבום (מלא באלמנטים טובים שמשום מה לא מתחברים למשהו שמצליח לתפוס את האוזן, ואולי היה נהדר בשביל דייסקשן של 2006 אבל לטעמי לא מספיק טוב לבהמות' של 2018) מגיע Bartzabel – הסינגל השלישי שיצא באלבום. אינטרו קלין ארוך ומונוטוני פותח את השיר כשברקע התופים של אינפרנו בעבודה איטית ומדוקדקת, עוד גיטרה עם תו אחד ארוך ולמעשה עבודת הכנה ארוכה לקראת התכלס של השיר. להגיד שזה רע? לא. אני סבלני. אם אתם לא סביר שזה יציק לכם. אני אומר שהסבלנות משתלמת. עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אני נוטה לחבב שירים שהפזמון שלהם הוא שורה שחוזרת על עצמה ועוד שורה שמתשנה אחריה כל פעם, אבל בהמות' השתמשו בשורה החוזרת הזאת בקולות של אלוהים יודע מי, בקלין, מה שנשמע פשוט... מוזר. כשאני מדמיין את נרגל צועק את זה וזהו זה עובר לי טוב יותר ובכל זאת, השיר מפוצץ אווירת מסתורין מדוקדקת.

אחרי עוד שיר שמרגיש כמו פילר מגיע Angelvs XIII האגרסיבי, אולי הילד המופרע של האלבום, שיר שיותר שייך לתקופת Satanica בתחושה שלו, ורק מדגיש שוב כמה הסאונד היותר מדי נקי פוגע בקסם הפוטנציאלי של האלבום. בשיר הספציפי הזה מרגיש שמשום מה הסאונד של הבאס די נעלם ולא מרגישים אותה מעבר לקיומם של מעט תדרים נמוכים, ועיקר הפוקוס הוא על השירה, לטוב ולרע.

אחרי Sabbath Mater שלא רק מרגיש קצת כמו פילר, אלא אפילו שיר מעט שמח שכזה, מגיע Havohej Pantocrator, עם עוד כניסה איטית נקייה ועבודת תופים מדויקת של אינפרנו, ללא ספק המתופף האהוב עליי על כדור הארץ. והפעם שיר במשקל של 6/8 (תמיד קונה אצלי נקודות זכות כי אני סאקר של הקלאסיות האירופאית של המשקל הזה). קשה לתאר את השיר כי הוא פשוט שיר של אווירה. אין איזשהי מלודיה ספציפית שממש תופסת, אין שום כלי שעושה משהו מיוחד, אין עודף אגרסיה. כאילו שיר שמכלום מוציא המון. נרגל נשמע סובל בקטע טוב (בכל זאת... פולני...), עוד סולו גיטרה (עוד סולו לא מדהים בתכלס, אבל 8 נקודות על כך שבכל שיר יש סולו) ובעיקר שיר שלוקח את האלבום לרגעים הכי אטמוספריים שלו.

Rom 5:8 הוא אולי השיר בעל התחושה הכי שטנית באלבום ובהחלט נשמע כמו המשך ישיר ל-The Satanist. מעין רשע שקשה להביע במילים, ומי שמעולם לא שמע את הלהקה לא יבין, אבל מעריצי הלהקות יודעים על מה אני מדבר. שיר הופעות קלאסי, עם סנייר שמקבל את המכה בתזמונים המדויקים להדבאנג, שכבות ווקאלס מדוקדקות ועבודת גיטרות שמזכירה לנו שאנחנו שומעים בהמות', מפלצת בלאקנד דת' מהרמות הכי גבוהות.

האלבום מסתיים בעוד 2 יצירות שממשיכות את כל מה שהיה עד עכשיו. הרבה אפיות, הרבה נפח, לא מעט אלימות. קשה להגיד על כל שיר בנפרד מהי הגדולה שלו בפני עצמו ומה האופי שלו, כי לכמה וכמה שירים יש אופי מאוד זהה, אולי אפילו זהה מדי. ומצד שני, הקוהרנטיות שבחיבור בין כל השירים הופכת את האלבום ליצירה אחידה – אחידה בכמה היא מרושעת, במידת הכובד הכללי שלה. נרגל רצה להעביר אותנו לעולם שלו, העולם שבגילו כבר לא מתמקד בלהיות הכי אגרסיבי מכולם. הוא כבר לא ילד. הוא כבר לא מחפש להוכיח משהו. הוא פשוט בנאדם עם מוח אפל ביותר (שלפי האינסטגרם עושה יוגה...).

לסיכום. מה היה לנו כאן (פלגאים, פלטינות... נו... זה קל מדי)? מצד אחד זה פשוט עוד אלבום של בהמות'. השלב הבא של הלהקה. מעין התבגרות של להקה שלאט לאט מורידה את הרגל מגז האלימות הבוטה שאפיינה אותה פעם, ולאט לאט מצליחה ליצור יותר אווירה מרושעת, טקסית, מסקרנת ואפלה. לרגעים האלבום לא שוכח את האגרסיה שהקהל צריך כשהוא ניגש לאלבום של בהמות', ובשאר הזמן נרגל משאיר אותנו על הברכיים ואומר לנו שעכשיו אנחנו בעולם שלו. עכשיו אנחנו בטקס שלו, והטקס הזה הוא משהו שידענו שאנחנו נכנסים לקראתו אחרי 2 האלבומים האחרונים, ובכל זאת, היה קשה לדעת אם הטקס ירגיש אותנטי או לא.

מצד שני האלבום מרגיש לא לגמרי מחובר ומחושב בכל רגע שבו. יש בו לא מעט חלקים שמרגישים כמו פילרים, כאילו אלבום של פחות מ-40 דקות זה בושה אז היה צריך למלא קצת עם כל רעיון שנזרק בתהליך הכתיבה וחבל. בנוסף, מרוב סבלנות שיש לאלבום הזה (שנוטה להיות מבורכת) מרגיש לי שקצת חסר משהו. שלא כל שיר הוא שיר שהיה מעיף אותי בהופעה (ואת Demigod תנו לי בשלמותו בלייב ואני הכי מאושר בגלקסיה). בנוסף, הסאונד המצוחצח והמחושב, שמזכיר שאנחנו ב-2018, גורע מאותנטיות הטקסיות של האלבום. הסאונד מרגיש נקי ברמה ממש של פסקול קולנועי, ולא אלבום מטאל של להקה שבמו ידיה הייתה שותפה בהמצאת הז'אנר הזה שנקרא בלאקנד דת' מטאל. אני חושב שסאונד טיפה יותר מלוכלך היה עושה עם האלבום מעט יותר חסד.

בשורה התחתונה, בהמות' מודל 2018 היא תהליך התבגרות. כשרובנו ניגשים לאלבום מטאל, בעיקר הצעירים מבינינו, אנחנו מחפשים את האלימות, אבל האדם הבוגר כבר לא כל כך. האדם הבוגר, הסבלני, זה שכבר לא עסוק בלכעוס על העולם מביא משהו אחר. ההתבגרות של הלהקה מבחינתי מבורכת, כי עם כל החיבה לאלימות, צריך קצת שינוי. צריך שלא כל אלבום ישמע אותו דבר. זה הכי קל לדפוק 40 דקות בלאסט ביטס וגראולים, לנסר פריטת טרמולו וללכת הביתה. אבל לעצור, לרדת מהטורים הגבוהים האלה וליצור אווירה כמו שרק אתה יודע לעשות – זוהי הגדולה של מוזיקאי, וזוהי הגדולה של האלבום הזה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[10/11/2018]
Progagarin
[08/11] Prog Invasion 2
[15/11] Subterranean Masquerade, Tomorrows Rain & Desert
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] פסטישרץ 10
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::