|
01/11/2018
Beyond The Black – Heart of the Hurricane
מאת: ניצן כהן
את Beyond The Black אני אוהבת באופן מיוחד. אולי זה בגלל הסאונד העדכני שהם נתנו למוזיקה הסימפונית שאני כל כך אוהבת, לשיטת ה-Beauty and the Beast שהולכת ומתפשטת בעולמות הדת' המלודי ונעלמת לאט לאט מהמטאל הסימפוני. אולי זה בגלל היכולת שלהם לכתוב מוזיקה פשוטה, קליטה, כובשת, מתוחכמת ומרתקת. אולי זה פשוט בגלל שאני סנטימנטלית. הסקירה על אלבומם הראשון של BTB הייתה הסקירה הראשונה שלי למגזין מטאליסט, ועכשיו כשאלבומם השלישי הגיח לאוויר העולם, החלטתי שמגיעה להם עוד אחת. הם פשוט שווים את זה.
עוד אופציה שיכולה להסביר למה BTB הם הלהקה העולה בשמי המטאל המלודי בעולם, היא פשוט מאוד – כי מישהו החליט. חמושים בייצוג של הלייבל הענק Napalm Records, החבורה הצעירה בהנהגתה של ג'ניפר הבן יצאה לכבוש את העולם. את הסינגל השני מהאלבום הזה, Million Lightyears, חוויתי לראשונה על מסכי הענק של פסטיבל Wacken רגע לפני הופעתם של ההמלכה האם, הבלתי מעורערת, Nightwish. לכן, הצלחתה של הלהקה היא כנראה מתבקשת, ואם עוד לא שמעתם עליהם – כנראה שהגיע הזמן.
את המוזיקה כותבת ג'ניפר, אך לא בלי עזרתם של חברי הלהקה, מה שהיה מורגש מאוד באלבום החדש, כיוון שלאחר אלבומם השני Lost In Forever, דרכם נפרדה וג'ניפר המשיכה את דרכה עם הרכב חדש לחלוטין. בעוד שמאפיינים שונים של המוזיקה נשארו, השינוי בכתיבה מורגש וקשה להגיד האם לטובה או לא. אני בוחרת להגיד שכן, אפילו למרות הוויתור הכמעט מוחלט על הגראולים שעשו – וחבל. חשוב לציין שזה לחלוטין לא מתוך חוסר יכולת, השיר האהוב על חברי ההרכב החדש (והמוצלח, יש לומר) לביצוע בהופעה חיה הוא השיר Shine and Shade מאלבומם הקודם (כך ציינו בלית ברירה סטפן, הבאסיסט, וקאי, המתופף, במסיבת עיתונאים שנערכה בWacken לכבוד החבורה). עוד דבר שנגרם ככל הנראה מהחלפת ההרכב, הוא ה"עיכוב" ביציאת האלבום השלישי. בעוד שהאלבום הראשון והשני יצאו בהפרש של שנה (פחות יום, פברואר 15 ו-16) זה מזה, האלבום השלישי יצא כמעט שנתיים לאחר מכן, ב31 לאוגוסט השנה.
האלבום המתוק הזה מתחלק עבורי לשני חלקים שיוצרים יחד שלם ואסביר זאת בהמשך. החלק הראשון ולמעשה האלבום כולו, נפתח בכמה להיטים בזה אחר זה. בעוד שהאלבום כולו מרגיש כמו שיחה על חוסר שליטה משוועת, אבדן השליטה של הדוברת על עצמה, על חייה, אבדן השקט הנפשי ולמעשה, ממש בלאגן אחד גדול בתוך עצמה. לכן אין כל הפתעה שהאלבום נפתח בשיר Hysteria, בריף גיטרה פשוט שהופך את עורו כששאר הלהקה מצטרפת. משהו לא מסתדר שם, ולא ברור מה. השיר כולו, בין המילים לדיאלוג המוזר של התופים עם שאר הלהקה, יוצרים תחושה של כאוס. משהו לא מסתדר. בעוד שבמבט ראשון נראה שמדובר על זוגיות שכלאה אותה בפנים, קריאה מעמיקה במילים זורקת אותי ישר לשיר Afraid of the Dark מאלבומם הראשון ונראה שמדובר במשהו כמו התמודדות עם פיצול אישיות, סכיזופרניה או הפרעה נפשית דומה אחרת. לכל הפחות, היסטריה.
במעבר מושלם, השיר מתחלף ללהיט האמיתי של האלבום, שיר הנושא, Heart of the Hurricane. התחושה הנפשית המורגשת פה היא אדרנלין, ההיסטריה מתחלפת בלא פחות מטירוף. על אף שמדובר בלהיט, פופי כמעט, הגיטרות של כריס הרמסדורף וטובי לודס מבצעות עבודה מדהימה שמשאירה את השיר כבד וכיפי להחריד. בשיר הבא, Through The Mirror, שנפתח כבלדה מרגשת, יש סוף סוף פנייה נרגשת לדמות שמלווה אותנו מאז אותו שיר באלבום הראשון. הדוברת מתחננת לדמות שבמראה, שתצא משם, שתראה את פניה לעולם החיצון או שתיתן לדוברת עצמה להיכנס. היא מלאת תחנונים לתקשורת בסיסית או לכל הפחות לראות את פניה האמיתיות.
הלהיט האמתי של האלבום הזה הוא ללא ספק Million Lightyears שמגיע מיד לאחר מכן. יש סיכוי לא רע שמדובר בשיר לא קשור, אבל אני בוחרת לחבר את הפניה הנרגשת מלפני רגע אליו, מעין תשובה מהדמות מצידה השני של המראה שאומרת – אין לנו על מה לדבר. יש בינינו שנות אור. מעבר לזה, יש לו פזמון קליט, אחלה ריפים, בתים שקטים ולא הרבה מעבר. העובדה שזהו הלהיט של האלבום המורכב הזה היא אולי הדבר העצוב ביותר, אבל כנראה שאת ההמונים צריך לפתות עם שיר פשוט כדי שיוכלו לקבל את כל התוכן מתוכו. בכל אופן, יש בו סולו גיטרה נפלא ודואט וזה ממש שווה הכל.
כאן הסיפור שלנו קצת מתחיל להתפרק, כי על אף שSong For The Godless הוא שיר מצוין, שקט אבל לא מדי, מעט צועני עם חמת חלילים וקורא לכולם להצטרף, אין פה ערך מוסף לאלבום כולו ולכן האווירה היא מה שהיא חשובה. יש מקום להגיד מילה על האווירה שBTB מייצרים בכל אחד מהשירים, סוחפת ומרגשת לא משנה עד כמה השיר נותן בראש. גם פה ולא רק יש סולו מצוין, הסולואים של הרמסדורף מרשימים למדי אבל בעיקר מרגשים ונותנים קונטרה נהדרת לשירה. הבלדות ממשיכות ברצף שאולי קצת לא שייך לאותה אווירה שהם מנסים לייצר, אבל בהחלט מרגשות. Escape From The Earth הוא שיר יפהפה שמורכב בעיקר משירה יפיפייה ולא הרבה מעבר, אבל הוא כבר מתחיל לייצר תחושה אובדנית אצל הדמות שלנו.
השיר הבא, Beneath a Blackened Sky, וזה שאחריו הם כנראה השירים הפחות שייכים אך יותר סימפטיים בחלק הזה של האלבום. על אף הקשר הקלוש לנושא שהחלטתי שבו האלבום מתעסק, האווירה של השיר מתאימה מאוד לאווירת האלבום ומבחינתי זה לחלוטין מספיק טוב. מדובר בשירים מעניינים, מלאי סימפוניות וכיף חיים. Blackened Sky נפתח במקהלה, משהו שלצערי נעלם מעט מהשירים שלהם. Fairytale of Doom לעומתו נותן יותר מקום לקלידים, אבל מלודיית השירה שלו כבשה אותי משמיעה ראשונה, במיוחד בכך שג'ני לא התביישה לצעוק מחוץ למלודיה – “It was too late when I screamed”. שני השירים זורקים אותי בחזרה לאלבומם האחרון של Xandria שיצא בשנה שעברה, ונראה שההשפעות שלו לא נחסכו, וטוב שכך, זה היה האלבום הטוב ביותר של הלהקה הוותיקה והלא-מוצלחת-בעברה.
חלקו הראשון של האלבום, חלקם קשורים חלקית וחלקם לא, שמור ללהיטים. המוטיב הזה חוזר על עצמו ברוב האלבומים היום, בהם ככל שמתקדמים המוזיקה נהיית מורכבת יותר ויותר ופחות בנויה כמוזיקה פופולרית, אולי למעט השירים הסוגרים את האלבום שאמורים להיות מעין אפוס. אך לרוב, המעבר הוא הדרגתי וכמעט ולא מורגש. באלבום הזה החיתוך הוא חד ולמרות שגם השירים בחלקו השני יוכלו בקלות להיות להיטים, אין ספק שהם לא עומדים לכבוש אותנו בסערה כמו בחלקו הראשון. זוהי לא מטרתם, זה כמובן החלק המעניין יותר. החלק הראשון נסגר בשיר My God is Dead, שהוא אמנם בלדה קסומה, אבל הוא גם אחד משני השירים היחידים באלבום שמכילים את מה שהחליף את הגראולים באלבומיהם הקודמים – שאוטים. הטקסט של השיר הוא חריג בנוף ולמרות שאכן מדבר על בלאגן פנימי, איזשהו אבדן אמונה, יש בו משהו לא קשור. מכיוון שאני מאמינה שאת הקשרים המצאתי בעצמי, זה לא ממש מפריע. מדובר בשיר קסום וקורע לב שמשאיר אותי עם דמעה בעין בכל האזנה.
חלקו השני של האלבום מתחיל בשיר הקצבי והסוחף Dear Death. השיר מדבר על כך שיש דברים שיישארו חקוקים בנפש, לא משנה מה יקרה, את כל הדברים שמעוגנים לבסיס הנשמה, האהבה שמחזיקה אותנו, התקווה או התשוקה. השיר מלא בריפים קצביים וסוחפים שדוחפים הכל קדימה. השיר הבא מזכיר מאוד במבנה שלו את My God is Dead, גם הוא מתחיל כבלדה ומעוטר בשאוטים, אבל מדובר בשיר חזק בהרבה שקורא למאזין להשתמש ברגשותיו, לא כדי לעצור את עצמו אלא כדי להשתחרר, לדחוף קדימה ולצעוק. השיר הזה מזכיר הרבה יותר את יצירותיהם הקודמות, בעיקר מהאלבום הראשון, אבל מדובר במשהו חדש ומיוחד.
החלק הזה של האלבום הולך ונהיה כבד מרגע לרגע והשיר הבא, Freedom, כמעט נשמע מוזר כי השירה הנקייה והיפה של ג'ני כמעט לא שייכת. למזלה, היא מחספסת, מעקמת ושרה כמעט בסטרס שהולם את השיר נהדר ומשאיר את המאזין בתחושת אי נוחות, כאילו צריך לברוח ממשהו. אפילו הסאונד של הגיטרות, לא רק הריפים הכבדים, תורמים לתחושת אי הנוחות הזאת. כקונטרה מוחלטת, השיר הבא, הוא כנראה השיר היפה ביותר באלבום. Breeze הוא בלדה עדינה ועצובה, של ג'ני בליווי קלידים ומקהלה, בלי הרבה מעבר. המילים מדברות על הטבע האנושי. בעוד שבני האדם רוצים להאמין שהם רוצים את העולם כולו, מקווים לטוב ביותר ומנסים לאחוז בהכל, הטבע האנושי הוא להסתפק בכל משב רוח קליל ולהסתפק בו. אך למרות הטבע האנושי להסתפק במועט, אנחנו לא מספקים בדברים הטובים, הכנים, הפשוטים, ונותנים לכל דבר קטן להרוס אותנו. אנחנו רוצים אהבה אמתית, כנה, מלאה, אבל מסתפקים בכל משב רוח קליל, מנסים לרפא את כל המחלות אבל דואגים רק לתסמינים. לא מסתפקים ברגעים המושלמים אלא מצפים ליותר, וכשמגיעה שעת קושי, תקופת בצורת, אנחנו נוטים להילחם ולא לשרוד יחדיו. כך ורק כך, אנחנו מאפשרים לכל צרה קטנה לכלות אותנו, ומונעים מהצלחה גדולה לספק אותנו.
האפוס של האלבום הנהדר הזה עוד לא הסתיים ומחזיק לעוד שני שירים אפיים ומבריקים. הראשון בין השניים הוא Echo From The Past, שאולי בהשלכה הממוצאת שלי מסביר את השירים שלא תאמו למשמעות שהמצאתי. נראה שהדוברת הספיקה לשכוח את השדים שלה, אבל לא להתמודד איתם או לפתור את הבעיות שלה. נשמעים קולות מן העבר שמחזירים אותה לטעויות שעשתה ולחשכה ששוכנת בתוך תוכה. השיר אפי למדי ומלא בקלידים לצד גיטרות נהדרות, מלא אנרגיה וכיף. השיר הבא הפך לשיר האהוב עלי באלבום, לא בהכרח כי הוא הטוב ביותר, אולי פשוט בגלל הסיטואציה שבה שמעתי אותו, כי הוא התאים בדיוק. Parade הוא שיר שכל אחד עם קצת קושי יכול להזדהות איתו, התחושה של להיות נרדף ע"י הדמות שבמראה, זאת שמשתקפת בפני כל מי שסביבך, הצורך להוכיח את עצמך בכל סיטואציה שנגלית לך. השיר הזה הוא הרזולוציה, או לכל הפחות ההבנה. אף אדם לא רוצה לחיות את חייו בתחושה שהוא נמצא במצעד בושה מתמיד, או אולי במירוץ, או בניסיון להוכיח את עצמו לאיש. הדוברת דורשת מסביבתה להפסיק לשפוט אותה, לנסות לשנות אותה או לדרוש ממנה משהו שהיא לא, ובעצם דורשת זאת מעצמה. המוזיקה, סולו גיטרה מצוין, ומילים שכאלה משאירות אותי בתחושה עוצמתית להחריד בכל האזנה לשיר הזה.
מיטיבי הלכת ימצאו גם עוד בונוס טראק, The Wound So Deep. מדובר בבי סייד שלא עולה ברמתו על שאר השירים באלבום ודווקא שייך להיסטוריה המעט יותר פופית של הלהקה. זהו שיר חמוד, אבל לא מעבר. למען האמת, האלבום הזה ממש לא צריך יותר. אם חברות ההפקה הגדולות היו צריכות לבחור בלהקת מטאל נשית, רגילה וסטיגמטית, אני שמחה מאוד שהם בחרו בBeyond The Black. האלבום הזה הוא ללא ספק אחד מאלבומי השנה שלי, זכיתי לחוות את הלהקה הזאת ואני ממליצה על כך בחום לכל מי שמחבב, אפילו קצת, את הז'אנרים היותר מלודיים עד כדי סימפוניים של המטאל.
|
