|
13/01/2019
Legion of the Damned - Slaves of the Shadow Realm
מאת: יוני אורן
לו הייתם מבקשים מהמטאליסטים הטיפוסיים לחשוב על להקות Black Metal טיפוסיות, סביר להניח שהיו מדברים איתכם על Mayhem, Immortal, Bathory ודומיהן. אם השאלה הייתה לגבי להקות Thrash Metal, כנראה שהיו עולים השמות של ה-Big Four של ארה"ב או של ה-Big Three של גרמניה. על שאלה דומה ב-Death Metal אין תשובה קלה מאשר לדבר על Death. כל זה נראה פשוט וטבעי. בסופו של דבר הלהקות האלה נעשו הפנים של הסוגות ונקודות המרכז היציבות שלהן.
עם זאת, המציאות מראה שהסיווגים האלה עשויים להסתבך ככל שנתרחק מהמרכזים האלה. להקה כמו Possessed ידועה בסגנון שלה שנמצא בדיוק בנקודת האמצע שבין ה-Thrash ובין ה-Death, על שם אלבום Thrash Metal של להקת Venom נקראה בכלל סוגת ה-Black Metal ואל לנו לשכוח את ה-Blackened Death Metal שכצפוי עושה את השילוב בין ה-Black ובין ה-Death. ככל שאנו נכנסים עמוק יותר למאורת הארנב, אנחנו רואים שהגבולות בין השלושה לא תמיד כל כך ברורים. Sam Dunn, שגרירנו בתחום האנתרופולוגיה שהוציא מתחת לידיו סרטי תעודה מטאליים נהדרים (A Headbanger's Journey המפורסם בהם), הציב את הסוגות האלה תחת מטריה אחת של Extreme Metal. ההפרדה ביניהם לעיתים גובלת בבלתי אפשרית כשנאזין לשירי להקות ישנות וחדשות כאחד.
להקת Legion of the Damned ההולנדית לא חדשה בנוף המטאל (החלה את דרכה ב-1992 בשם Occult עד ששינתה את שמה ב-2006) ונחשבה תמיד מתחרה סולידית בתחום ה-Thrash/Death Metal. למרות היכרותי עם השם שלהם מזה שנים ולמרות שיצא לי להאזין לשיר פה ושם, טרם יצא לי להאזין לאלבום שלהם בשלמותו. עם זאת, הקצת שכן יצא לי לשמוע אכן גרם לי לשאול את עצמי אם זאת להקת Death שחורגת ל-Thrash או שמא להפך. כשראיתי שהם צפויים להוציא את Slaves of the Shadow Realm, הבנתי שזאת הזדמנות פז לתקן את המשגה הגורלי הזה ואולי לקבל תשובה.
האלבום נפתח בטנק שדוהר במהירות 300 קמ"ש עם השיר The Widow's Breed. ניסורי הגיטרה לא משאירים לנו מקום לספק שאכן מדובר בתחום ה-Thrash/Death. לא עברו 10 שניות אל תוך השיר, הגיטרות מייללות, מצילות מערכת התופים רועדות בכוח וכל המכונה המשומנת הזאת יושבת בחדות על הריף. סולן הלהקה Maurice Swinkels נכנס מיד בנביחות צרודות שמזכירות לנו קלאסיקות Death כמו At the Gates או Morbid Angel. כאילו במטרה להמחיש את הבלבול המתואר לעיל בין הסגנונות, הפזמון וקטע המעבר שבשיר מביאים איתם גיטרות של ה-Blackened Death ומראים כיצד שלושת הסוגות מסתבכות ומתפתלות אחת בשנייה תוך פחות מ-2 דקות של שיר. בניסיון להבין על שום מה השירה הכועסת נוכל לקרוא על טקס של אחת מדתות אפריקה העוסק בכשפים שחורים, רוע, שחיטה של בני אדם ואכילת האיברים שלהם – הכל בשם האל שלהם. התפאורה אמנם שונה ושילוב המושגים של אותה דת זרה מאוד מסקרן, אבל בסופו של דבר מדובר באותה סצינה ובאותו שיר אלים וגראפי שכבר שמענו הרבה פעמים על גבי לחן מהיר ועצבני בהתאם לסטייל.
השיר Nocturnal Commando ממשיך את אותה התפאורה ומתאר צבא שיוצא למתקפה לילית בשם אל המלחמה Ogun. השיר מתחיל עם תחושה קלה של מוזיקה של פיראטים אבל מהר מאוד מתיישר למבנה ה-Thrash הטיפוסי של להקות כמו Sodom או Slayer ואנחנו מקבלים מנה נוספת של מה שהוגש לנו בשיר הקודם עד לברקס הפתאומי של סוף השיר. השיר Charnel Confession מתחיל ברחשים סטטיים ומעט מיותרים הגוברים על צלילי גיטרה חשמלית מרוחקת לפני כניסת כל הלהקה לריף Thrash די מגניב שכנראה מהווה את אחד הריפים היותר זכורים שבאלבום הזה. המילים, שמתארות התעללות בכומר וביטויי בוז לנצרות לפני הריגתו, הרגישו כמו מה שמתאים ללהקת Black טיפוסית לרצות לשיר. מכיוון שאנחנו לא מקשיבים ללהקת Black טיפוסית, הציפייה שלי הייתה שהנושאים הליריים יגיעו קצת יותר עמוק או שלפחות הפעם נקבל סיבה או סיפור, אך נראה שלא כך הפעם.
בשיר נוסף שנפתח בצורה ממש מגניבה, Slaves of the Southern Cross נותן הבזקה קלה אל עבר Groove Metal כשהוא גורם לנו להזיז את הראש בקצב יותר איטי והרבה יותר סוחף. השילוב של צלילים אקוסטיים ומפתיעים בחלקים מסוימים בשיר והשימוש בשירה צווחנית גבוהה במקביל לשירה נהמנית נמוכה יוצרים תחושת Black Metal אפלה ושטנית. ריבוי השימושים בשמות של שדים ושל מעשים המשלבים את השטן במילות השיר אמנם לא מבטאים רעיונות חדשים אבל מתאימים מאוד לאווירה. מיד אחרי שסיימנו לזמן את השטן וצבאו כדי לקבל את שלטונו עלי האדמות, אנחנו עוברים לשיר Warhounds of Hades שמתאר את מה ש-Nocturnal Commando תיאר כשהפעם האלים הם יווניים. הפתיחה של השיר מאוד מזכירה שירים מסוימים של Dethklok שמתחילים לאט וכבד אבל מכינים אותנו למשהו הרבה יותר קשוח בהמשך. מרגע שנכנסנו למקצב, זה Thrash all the way ומכיוון שאת מילות השיר כבר שמענו פחות או יותר, השיר מגיע לפינה קצת חסרת מעוף.
Black Banners in Flames הוא עוד זריקה תרבותית שלנו למים זרים כאשר אנחנו מקבלים הצצה להשקפתם של הלהקה על ארגוני טרור אסלאמיסטיים קיצוניים ועל דאעש בפרט. הלהקה עושה שימוש במושגים מעולם האסלאם ובין היתר במלאך עם כנפי טווס, ב-Shaitan ככינוי לשטן ואף ציון הנאו-ח'אליפות. אחרי התיאורים האלימים והמוכרים שבשירים הקודמים, מרענן לקבל שיר עם השקפה מעט פוליטית ושמחובר למציאות. גם לשיר הזה מקצב Thrash-י טיפוסי אך עם טוויסט של ריף ראשי שמכיל קריצה קלה למנגינה מזרחית. לקראת סוף השיר נכנס סולו קצר ומיותר לחלוטין של כלי (ספק גיטרה, ספק כינור) בעל סאונד ממוחשב שלא מצליח להשתלב עם שאר הכלים ושנותן לנו תחושה שהשיר הזה שוחרר בטעות לפני סוף ההפקה.
ההפתעה האמיתית הראשונה של האלבום היא Shadow Realm of the Demonic Mind שמתחיל בנגינת פסנתר קלאסית אשר אליה מצטרפות גיטרות חשמליות ליצירת הרמוניה כמעט תזמורתית ולא אופיינית. מיד לאחר מכן אנחנו נכנסים לריף של דהירה ויקינגית הגורם לנו לחשוב שאם היינו מחליפים את השירה הנבחנית הזאת בגראולים עמוקים ונמוכים, היינו מקבלים בדיוק שיר של Amon Amarth. הדאבל-בס הקצוב ביחד עם הגיטרות המתואמות ונגינת הטרמולו המלודית תואמות את סגנונם להפליא והדבר שחסר הוא מילים שמדברות על הפלגה למלחמה בשם אודין. לאחר סוף השיר נחשפת בפנינו ההפתעה השנייה בצורת Palace of Sin. הסתכלות קלה במילות השיר תגלה לנו שזה שיר שעוסק בעינויים. הסתכלות עמוקה יותר ונראה שמדובר על עינויים למטרות הנאה וככל הנראה מדובר על מכון סאדו מאזו כלשהו באופן שתואם סגנונית יותר את ה-Industrial.
לסיום מגיע אלינו Dark Coronation/Outro, שיר שנשמע כאילו להקת Melechesh החליטו להלחין שיר של להקת Nile. השיר, שמילותיו מתארות התרחשות אפלה של דמויות מתוך המיתולוגיה המצרית, לא נותן מנוח לנגני הלהקה מלהמשיך ולנסר. לקראת אמצע השיר מגיע מעין קטע מעבר איטי של הגיטרות החשמליות אשר מכניס אותנו עמוק לתוך אופל אווירתי שחסר לנו בהרבה מקטעי ה-Black שבאלבום ולפתע, במעבר חד ולא קשור, הלהקה מפסיקה לנגן ונשמעים צלילי Ambient אפיים המובילים לשילוב בין תזמורת ובין עוגב עד לסוף האלבום. הסיום הסתמי הזה גורם לנו לחשוב שעדיף היה כבר לוותר עליו ופשוט לחתום את האלבום בחדות.
האלבום מתמחה בישיבה על הגדר עם רגליים בשלושת הסוגות האחיות בעת ובעונה אחת ומראה לנו באופן בולט את קושי ההבחנה בין חלקים שונים בסוגות ה-Extreme Metal ובכך גם את השתלבותן הטבעית יחד. עם זאת, זה אלבום שהולך קצת יותר מדי על בטוח. את הריפים אפשר ברובם לסווג על פי להקות, את נושאי השירים ברובם כבר שמענו (בלי לשכוח את הקרדיט על השימוש בתרבויות שונות) ובחירות מסוימות באלבום הן קצת תמוהות. אם אתם מחפשים משהו חדש תחת השמש, זה כנראה לא האלבום בשבילכם. אם בעוד אלבום Thrash-plus אלים ומהיר חשקה נפשכם, Legion of the Damned עשו את עבודתם נאמנה עבורכם פעם אחת נוספת.
|
