|
26/01/2019
Flotsam & Jetsam – The End Of Chaos
מאת: יותם Defiler
בואו נפנה מראש את בדיחות הפלוצים וגרפצים? מעולה. גם אין צורך להגיד "או – זו הלהקה הראשונה של Jason Newstead"! כי תאמינו לי, הם גם יודעים את זה. "קץ התוהו" – אלבומם החדש של Flotsam & Jetsam הוא ה-13 במספר שלהם, והוא הטוב ביותר שלהם מאז... וובכן, מאז No Place For Disgrace, אלבומם השני, מ-1988. עכשיו לפני שנתרגש כולנו, אנחנו צריכים לזכור כמה דברים עיקריים. למרות ש-Eric A.K. הוא אולי אחד מסולני הת'ראש האמריקאים הטובים ביותר בהיסטוריה, עם קול מיוחד ובחירות מוסיקליות שחופפות בול על הסגנון – F&J מעולם לא היו ממובילות הז'אנר. למעשה, במשך שנים ארוכות הן נחשבו בליגה ב' ספק בליגה ג'. אף אחד לא העז לספור אותם באותה הנשימה עם אגדות כמו Megadeth או Slayer – ואפילו בגל השני הן היו זנב לאריות במקרה הטוב באמצע האייטיז, מזדנבים אחרי Testament, Forbidden ושאר מרעין בישין.
אחרי שני אלבומי ת'ראש מטאל מעולים באייטיז, ואלבום שלישי שהוא בגדר הבסדר אבל לא יותר מזה, הלהקה נכנסה לשלב של המצאה מחדש. הניינטיז דפקו על החלון ושאלו אם אפשר להכנס, והיה ממש קשה אחרי כל כך הרבה זמן בתעשיית המוסיקה, ואחרי כל כך הרבה זמן בלנסות להעפיל אל מקומות טובים יותר בקרב להקות הת'ראש מטאל האמריקאי בלי הרבה יותר מדי הצלחה – שההרכב החליט לומר לעצמו "יאללה מה זה משנה, בואו ניתן להם צ'אנס." הרושם שנוצר אצל ההרכב האמריקאי הוא שאם לא בכל הכוח, כי הם לעולם לא יהיו הכי מהירים והכי אגרסיבים בקרב הלהקות שעומדות סביבם, ומלבד זאת הת'ראש מטאל החל לצאת מהאופנה – אז הבא נתחכם ונביא טוויסט אלטרנטיבי לסיפור. כך נולדו אלבומים מיוחדים, שאני אישית מאד אוהב אבל לת'ראשר הממוצע הם יעשו עור ברווז בקטע רע. Quatro ו-High היו נקודת האמצע, לפי דעתי, בין Metallica של Justice לבין Faith No More של Angel Dust, עם מספיק מודעות עצמית, כתיבת שירים מוצלחת, טקסטים מצוינים ושירה כובשת מידיו של Eric A.K.. אבל הציבור לא קנה את זה. הלהקה נבעטה לאורך הרבה מדרגות וניסתה להמציא את עצמה מחדש שוב עם סאונד טיפה יותר ת'ראשי באלבום My God שלאיש מחוץ לישראל לא באמת היה אכפת ממנו אבל מכיוון שהיה שם שלד עם כעפייה לישראלים זה דגדג איפשהו קרוב לבית.
האלבומים של שנות ה-2000 היו תקועים על אותה נוסחה עם שירים פחות טובים, למרות שתי עטיפות מדהימות של Travis Smith, ההרכב לא הצליח להתרומם מבחינה מוסיקלית. הכל נשמע יבש, עייף ולא כיפי מספיק. מדי פעם היו שירים ממש טובים – אבל פחות או יותר זה כל מה שהיה ללהקה להציע. המיאוס הגיע ב-Ugly Noise ב-2012 שאנשים כבר ממש מאסו בהרכב והם הלכו פשוט לאיבוד.
אבל לפני שלוש שנים יצא אלבומם ה-12 העונה לשם הלהקה והוא דווקא הציג רוח חדשה במפרשי הספינה החבוטה הזו. למרות שזה עדיין לא היה שם לגמרי – היה פה בהחלט קצת יותר מהכיף של פעם ומהעוצמה והנחישות של להקה צעירה. היה אפילו שיר הצדעה ל-Iron Maiden ששר על מכשיר העינויים עצמו ולא על הלהקה אבל עם מוסיקה שמזכירה בכוונה את אגדת המטאל הבריטית – ובכלליות קצת יותר מאותו הדבר אבל יותר טוב.
ב-The End Of Chaos הלהקה כבר מציגה מרכולת שלמה של כיף מוחלט. אולי זו ההפקה המצוחצחת של Jacob Hansen, אולי זה בגלל ההתמסרות לאלמנטים של Power Metal אמריקאי אוטנטי לצד ה-Thrash הציני שתמיד בעבע בהם – אבל F&J מציגים פה את האלבום הכי טוב שלהם מזה כמעט 30 שנה.
Prisoner Of Time כמעט ונוגע בנושא הזה אפילו – השיר הפותח מציג את שאריות האלמנטים האלטרנטיביים של הלהקה, כמו תפקיד בס גרובי ובנייה מוסיקלית שמרגישה ממש מהניינטיז, אבל חוץ מזה המוסיקה היא לגמרי נקודת אמצע נהדרת של Power / Thrash Metal אמריקאי וכיפי. הטקסטים באלבום אולי קצת איבדו מהעוקצנות ועולם הדימויים המלוכלך והמצוין של Eric A.K. אבל לפחות כאן הם מציגים את תחושת התבוסתנות הזו שריחפה מאז ומתמיד מעל F&J, אודות העניין שהם לנצח ישקיפו מהצד כהרכב שלא צלח לעומת ההרכב של הבסיסט לשעבר שלהם שהפך להיות להקת המטאל הגדולה בהיסטוריה, ואם הם לא יצאו מהקונבנציה הזו הם בעצם יהיו אבודים בתוך ההיסטוריה שנכתבה כבר, לכן "אסירי הזמן".
הסינגלים שיצאו מהאלבום מציגים גם הם ארסנל של כוח ומהירות – כמו Control העוקב שהוא שיר מהיר ובועט עם פזמון מלודי, ו-Demolition Man השטותי שמדבר כמעט באופן אירוני על האיש שתפקידו באתר הבנייה הוא לפרק בניינים עם כדור ברזל, לא בקטע של רוצח סדרתי או מטאפורה חברתית, סתם תיאור המלאכה הממש יום-יומית הזו, שכמעט אפשר לשמוע את האזהרה של אתרי בנייה לא לעמוד מאחורי קו האזהרה של העירייה בעת פירוק בניינים.
השירים הנפלאים באלבום הם דווקא Recover המרגש, המציג את התמודדותו של Eric עם משבר לב הרסני ועם הפזמון המדבק אודות כמה לא תהיה החלמה וכל מה שקשור להתאוששות רחוק מהישג ידיו, ושיר נוסף הוא Unwelcome Suprise עם וייב מקפיץ ונשכני כמו של פעם, ומילים אודות תהפוכות גורל אירוניות ששמה את Ironic של אלאניס מוריסט בכיס הקטן.
שני השירים הסוגרים של האלבום, Good or Bad ו-The End מדברים כמעט באופן מודע על תקופות של סיום. הראשון מביניהם מספר על כך שאדם חייב להשאיר לעצמו מורשת – בין אם הוא יזכר לטובה או לרעה, עדיף להזכר מאשר להשכח. האחרון הוא תחושת הסיומת המרחפת מעל כל הרכב שכבר מזמן חצה את גיל 50, על כך שסביר של כולם יזכו לראות את האלבום הבא, שהחיים בטור-באס הם כבר לא בשבילם, ושבאופן כללי ייתכן שכל הקריירה הזו שעולה על 35 שנה, היא משהו שייתכן שיגיע בקרוב מאד לקיצו.
אבל כמכלול – The End Of Chaos הוא אלבום יציב, נהדר וכיפי. חובבי הז'אנר חייבים לשמוע אותו, נאמנים של Power Metal אמריקאי סטייל Cage או Iced Earth חייבים לתת צ'אנס ללהקה שאולי הם פסלו עד עכשיו בגלל שם מטופש ואולי בגלל ההרגלים האלטרנטיביים שהיו להם במוסיקה – ולמעשה כל מי שמכבד מטאל באשר הוא כדאי לפחות לשמוע את השירים הנבחרים מתוך האלבום. אם בשנה שעברה Judas Priest הוציאו את Firepower והוכיחו שהם יכולים לעשות את אחד מהאלבומים הכי טובים בקריירה שלהם בכך שהם שומרים על התמצית שמה שעשה אותם אגדיים גם לאחר 40 שנה בביזניס, אז F&J מוכיחים שהם יכולים לעשות את אחד האלבומים הכי טובים בקריירה שלהם גם כן בכך שהם מוותרים על כל מה שניסה להיות פופולארי בגנים שלהם ונשארים עם מה שעשה אותם טובים – שילוב מצוין של Thrash ו-Power שגורם ל-Anthrax של היום להזיע, גורם ל-Metal Church של כל התקופות להבין שיש פה תחרות אמיתית, ובכללי מכריז שתמיד אפשר ליצור את האלבום הכי טוב שלך גם לקראת סוף הקריירה שלך.
|
