|
22/02/2019
Khemmis – Desolation
מאת: יותם Defiler
הקטע עם Khemmis הוא שיחסית לשאר להקות ה-Doom Metal האמריקאיות החדשות – יש בה משהו שהוא מצד אחד כל כך מרענן ומצד שני כל כך מסורתי שקשה לשים עליו את האצבע. ההרכב מדנבר נשבע לאלוהי ה-Doom באלבום הבכורה שלהם – Absolution מ-2015, ונראה שהם מצאו שם את הנחלה שלהם. בעוד שרוב להקות ה-Doom המוצלחות יותר שחתומות בלייבל 20 Buck Spin מוכיחות שהן לא רק שם בגלל האהבה לסגנון אלא שם בגלל האיכות, נדמה שה-Doom האמריקאי לוקח תפנית מעניינת בחצי השני של העשור האחרון. לא עוד זבח לעולה של גראולים והערצה ל-Paradise Lost של תחילת הדרך – אלא הפעם הליכה בתלם שסללו, איך לא, Black Sabbath, אבל גם לכיוון Dio ולא Ozzy.
דמיינו לעצמכם סוגה שלמה של הרכבים מצוינים שהחליטו להמשיך את הדרך של Heaven & Hell ולא רק את Masters Of Reality. כן, אין פה שום דבר חדש. בתכלס, זה מה ש-Candlemass עשו מאז ומתמיד, ומה ש-Solitude Aeturnus או The Quill עשו כבר 25 שנה ויותר. אבל Khemmis הוציאו את Desolation ממש עכשיו, לא לפני שני עשורים וחצי, והוא מעולה.
ראשית, שאפו על האומץ להוציא אלבום מלא של 6 שירים שרק אחד מהם מתקרב ל-10 דקות. נכון שמכיוון ש-Doom Metal בהוויתו הוא איטי יותר, נפוץ למצוא שירים של 8 דקות בממוצע, ואז בקלות אפשר להשלים אלבום של 5-6 טראקים וללכת הביתה, Desolation הוא אלבום עם שירים קצרים יותר, רובם בסביבות ה-6 דקות ואחד מהם הוא ממש להיט של 4 וחצי דקות כיפיות אחושילינג. שנית – זה כבר לא לגמרי ה-Doom Metal הקלאסי, ועם זאת, זה ממש כן. הערבוביה של אלמנטים חד משמעיים של NWOBHM או Power Metal חס ושלום אל תוך הבליל המצוין של המוסיקה שלהם עשתה להם רק טוב, ולמרות שיש פה אלמנטים של גראולים הקופצים מדי שיר או שניים – הם בהחלט משחקים את התפקיד האווירתי כדי לחזק שירים שכבר חזקים כמו שהם.
מהשיר הפותח, Bloodletting, אנחנו מקבלים פחות או יותר מה שילווה אותנו בכל האלבום. הקצב זורם קדימה ולא מושך אותנו אחורה בכעס, הדינמיקה המוסיקלית בין חברי הלהקה זורחת ומעולה. עבודת הגיטרות פשוט מהפנטת – אין פה משהו ברמה טכנית בלתי-אפשרית אבל כל סולו מצוין וכל ריף בשרני מוגשים עם מקסימום פיל ומקסימום נשמה. זה מתבטא במיוחד אצל הרמוניות הגיטרה אשר בקושי קופצות החוצה ב-Doom Metal והרבה יותר מנת חלקם של ז'אנרים קופצניים יותר, לכן ההשוואה ל-Power Metal, או לפחות לאח הבכור שלו שהמשפחה שלו כבר לא מדברת עליו, ה-Epic Metal. זוכרים שזה היה משהו פעם?
השירה המצוינת של Phil Pendergast מרגשת מצד אחד וכאובה מצד שני. היא מזכירה קצת את JB Christoffersson מ-Grand Magus או את Robert Lowe מ-Solitude Aeturnus מאשר ממש את Ronnie James Dio בעצמו – אבל גם היא קולעת ופוגעת בול. האיש פשוט מוסיקאי מוכשר, גם בשירה וגם בגיטרה, והוא מציג בצורה כריזמטית את מה שיש לו להגיש.
בשיר השני והקצר יותר, Isolation, מה שיכול בקלות ליפול להגדרת "הלהיט הכי טוב של ה-Doom Metal לשנת 2018" – אנחנו כבר מקבלים הרבה יותר מזה. הריפים הכמעט Iron Maiden האלה, הקצב המתגלגל – ועדיין ההגשה העצובה האופיינית לז'אנר. בלי ספק זה שיר שיכול להכניס הרבה אנשים לז'אנר, במיוחד אם הם סלדו ממנו עד עכשיו. Flesh To Nothing ממשיך את העניין עם שיר מעט יותר איטי אבל סיום אקוסטי מהפנט, ו-The Seer לוקח אותנו עוד יותר עמוק אל תוך תהום הנשייה הרוקנרולית הזו של Khemmis.
העניין המוצלח הוא שבשישה שירים וב-41 דקות של מוסיקה מצליחים Khemmis לתת אלבום מושלם לז'אנר, לא נופל מגדולתם של האלבומים הטובים ביותר בתחום, לא נמאס ונמשך ארוכות מדי מצד אחד – ומצד שני גם לא משאיר יותר מדי תחושת "אני צריך עוד מזה ומיד!" אלא סוגר את עצמו בדיוק בזמן. From Ruin, השיר החותם את האלבום והארוך מבין החבורה מגיש מעבר לסולו מרגש על מחצית השיר וריפים שמרגישים כמו מפולת סלעים את התמצית שהיא Khemmis. לא עוד להקת Doom Metal מהשורה אלא משהו מעט יותר אמורפי, מעט יותר אמיץ ולמרות שהם נשענים על בחירות מוסיקליות מסורתיות יותר הם מפלחים לעצמם ביחד עם להקות נהדרות אחרות כמו Pallbearer או Spirit Adrift את המעגל הסגור הזה של Doom Metal שמתכתב עם ה-Heavy Metal הקלאסי של פעם. חובה לחובבי הז'אנר, והמלצה ענקית לסולדים ממנו.
|
