|
18/04/2019
Hannes Grossmann – Apophenia
מאת: יותם Defiler
טוב, זה נדמה שמישהו צריך לתקוע בשופר הזה, ולשאת בתוצאות. קודם כל – לא יהיה אלבום נוסף של Necrophagist. דבר שני, אולי טוב שכך – בצורה זו Epitaph נשאר יצירת המופת החד פעמית של הז'אנר כפי שהוא ואפשר להמשיך קדימה. דבר שלישי – הוא לא היה *כזה* אלבום מדהים, הוא בהחלט היה טוב, אפילו טוב מאד – אבל לא שובר ז'אנרים וחוצה גבולות שלהקות אחרות לא עשו. הוא היה האלבום הנכון בזמן הנכון. מה שכן – הוא החזיר את ה-Technical Death Metal פחות או יותר לאופנה בצורה שלא באמת נרדמה מאז. האנס גרוסמן הוא הבחור שלקח את המושכות שלו לכיוונים הללו, חבר ל-Obscura ואז המשיך בלעדיהם לאחר שדרכיהם נפרדו. אבל במקום לקבל להקה אחת מעולה מידיו של גרוסמן, מתופף שעד כה הוכיח שהוא מאד מוכשר אבל לא בהכרח הכי מוכשר שיש, הוא הביא לנו שתיים.
נתחיל מזה ש-Alkaloid, אם אפשר לקרוא לה כיום להקת האם שלו משום שהיא משלבת כתיבה אורגנית של כמה חברי להקה, הוציאה שנה שעברה את אלבומה השני והוכיחה שהיא טובה לא פחות מ-Obscura לדעתו של כותב זה. Alkaloid כתבה Progressive Metal קיצוני, כבד, מגניב והכי חשוב – לא משעמם ומתיש, וזה ממש נדיר. אבל בעוד ש-Alkaloid היא בעצם סוג של עוף מוזר, תשלובת של כמה כותבים מצוינים שמנגנים מעולה ומוכיחים איך שיתוף הפעולה שלהם מעלה את הזבח המצוין הזה לאוזניים הקשוחות של חובבי הז'אנר, הרכב הסולו של גרוסמן – שפשוט נקרא על שמו – Hannes Grossmann – גם נשאר נאמן לז'אנר ה-Techincal Death Metal, וגם מצרף לרשימת הנגנים המעולה של Alkaloid גם חבר שמות לא הגיוני ברמתו שעושים אלבום שהוא לדעתי אחד מאלבומי המטאל בכלל, לא רק בגבולות הז'אנר, הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות – אולי מאז Terminal Redux של Vektor.
Apophenia הוא לא רק אלבום מעולה, הוא אלבום נכון. הכול שם בגבולות הטעם הטוב ביותר שכשזה נוגע לז'אנר המטאל המודרני – אבל הוא עדיין נשאר במסגרת המקובלת של תכתיבי הז'אנר. עם זאת, נדמה ש-Apophenia מצליח להתפלש לא רק בגבולות הז'אנר אלא למלא אותם עד תום, בכך שהוא מביא לא פחות מהמנוני ענק של Death Metal מלודי, מחוכם, ערמומי ומצוין ברמתו אל השולחן.
זה מתחיל עם היצירה הפותחת והארוכה ביותר באלבום – Deep, שנשמע כאילו נכתבה על ידי מלחין קלאסי ושועבדה לגיטרות מרהיבות ומלאכת תופים שמרגישה כמו בעיטה בפרצוף. גרוסמן מוכיח שהוא כותב באמת בחסד העליון ביותר, ומצליח לגרום לשיר של 10 דקות להרגיש כמו יצירה שלא נמאס לך ממנה לרגע. אפשר אפילו לכנות את השיר הזה Melodic Death Metal כי הוא נשען כל כך הרבה על פזמונאות כובשת, בין אם זה בגלל שירה מלודית וצרודה מצידו של הזמר המלווה את גרוסמן מאז מהפרדותו מ-Obscura, הלא הוא Morean אותו אנחנו כבר מכירים מ-Dark Fortress, ופה הוא נותן עבודה מרהיבה גם מבחינת המלל – אבל על זה בהמשך. מעבר לכל זה, נשאר מרחב עבודה אדיר לעבודת הגיטרה המובילה ופה ממלא אותה לא אחר מ-Jeff Loomis האגדי אשר משתולל על מלאכת הגיטרה כאילו אין מחר ונותן את אחד הסולואים הכי טובים שלו מאז בכלל.
שירים כמו The War on Intellgience שמהווה מחווה אדירה ללהקות כמו Death או Atheist בריפים המתפתלים שלו שקורצו מאותו החומר, או Dianetics Declined הדורסני והכבד שכאילו מצדיע ל-Morbid Angel או Immolation של פעם – מזכירים לנו שמדובר באלבום Death Metal קבל עם ועדה – אבל המלודיות השזורות בו, מלאכת הגיטרה המובילה – והשילוב בין מלל, ריפים, מלודיות גיטרה ותופים שנשמעים כמו סופת טורנדו חצי מהזמן וכמו המקצב הכי מתאים בעולם לכל דבר בחצי השנה – מזכירים לנו שזה באמת אלבום יוצא דופן.
בשיר Vacant Dreams מפנים הריפים המפלצתיים את מקומם גם לסולו גיטרה מהפנט של Marty Friedman אשר מזכיר לכולם שלמרות שהוא כבר 20 שנה לא ב-Megadeth הוא עדיין מסוגל לעשות סולו מטאל שילמד את הילדים איך צריך לנגן.
עכשיו למה שתפס אותי בשמיעה השנייה שלי דווקא, הטקסטים – שהופכים את האלבום לאלבום המטאל לא רק הטוב ביותר של 2019 נכון להיום, אלא גם לאלבום הנכון ביותר. Morean נשאר פה כהרגלו סולן מעולה שאמנם לא יוצא מגדרו להיות סולן Death Metal בלתי נשכח מלבד השימוש המעולה בבוז ובקלס שהוא מעלה בטקסטים שלו – שהם מבחינת גולת הכותרת. אסופת אמירות שפשוט רק בעידן האינטרנט אפשר לכנס יחד, על היאוש, התסכול והלעג האין-סופי נגד מטומטמים. אם זה ב-The War on Intelligence נגד מתנגדי חיסונים או מאמיני הארץ השטוחה, אשר החליטו שהם יודעים יותר טוב מכל מה שהמדע הצליח לכנס – או עוד יותר בולט בסינגל שיצא מהאלבום – The Flying Pizza Conundrum אשר מצביע בצדק על הקשר המעוות בין הטמטום האנושי והאמונה העיוורת בקונספירציות מחורבנות לבין רצון האל והנטייה הדתית לבורות.
ראוי מאד ש-Death Metal מתקדם וטכני כמו Apophenia של Hannes Grossmann לא רק יעסוק בנושאים כמו מדעיים או אינטלקטואלים אלא גם ישתמש בתחמושת הרעילה שהוא יכול לשלח כביקורת נגד תחלואות החברה המודרנית אשר עם כל הקידמה המוצעת לה על מגש של כסף חושבת שהיא יכולה לקום לעשות בלי כל מה שנסלל מאחוריה עד כה, לפעמים סתם בשביל – וזה ציטוט – ה-lols. האמת אינה משהו סובייקטיבי, טוען שיר הנושא – ואם אין מקום לחשיבה ביקורתית בעידן הפייק-ניוז והמדיה המשובשת, אולי באמת אבדנו כמין האנושי – וזה נושא חשוב לאלבום מטאל לא פחות מאחרית הימים עצמה.
|
