|
05/05/2019
Aephanemer – Prokopton
מאת: יותם Defiler
לפני כשנה וקצת הצטרפתי כאחד האדם אשר תר אחר מוסיקה חדשה לקבוצות רלוונטיות במדיה החברתית. לעתים אני משתיק אותן – אבל כאשר אני צמא לעוד מטאל משובח, אני מעיף שם מבט. במהלך החודשים האחרונים השם Aephanemer עלה פעם אחר פעם, שם שנשמע לי מוכר – אבל את האלבום החדש שלהם לא הכרתי. הייתי חייב להבין לאן מושכים אותי חבריי מכלל הגלובוס ומהי התהודה הכה גדולה אצל האנשים שגילו לי הרכבים כמו Wolfheart או Persefone מצידיה החשוכים של הרשת. לקח לי שמיעה שלמה של אלבומם החדש והטרי של Aephanemer להבין מאיפה אני מכיר אותם, ומה שחשף אותי לשם זה השירה של הגיטריסטית/זמרת – Marion Bascoul. מדובר בכנופייה שייצגה את צרפת בתחרות ה-Metal Battle ב-Wacken – ולמרות שהם לא העפילו לפסגה, המוסיקה שלהם עשתה עלי רושם כבר. את האלבום הנוכחי אפשר בקלות לסכם בתור אחת היצירות המפתיעות מהדור החדש של המטאליסטים, בהתחשב בכך שכל חברי הלהקה נעים על אמצע גיל ה-20.
זהו האלבום השני המלא של Aephanemer, לאחר EP אינסטרומנטאלי פרי ידיו של מייסד הלהקה, הגיטריסט (כיום, בעבר האיש שהיה אחראי על כל הכלים) – Martin Hamiche – ואלבום מלא שיצא לפני כשלוש שנים בשם Memento Mori. באתי אל הלהקה הזו כמה שיותר נקי שיכולתי והופתעתי בהחלט לטובה. Prokopton, שמשמעותו "איתנות" בתרשום חופשי, לרבות איתנות הנפש מהלך מחשבה יווני סטואי, הוא יצירה שלא באה לחדש הרבה בתחום אבל כן לפרוס סיפור ישן-חדש בז'אנר ה-Melodic Death Metal.
היתרונות האדירים של החבורה מטולוז שבדרום צרפת הוא שהם מביאים עושר מרהיב יחסית לחבורה כל כך צעירה. Prokopton הולך נגד הסיבים כאשר הלהקה מוותרת כמעט לחלוטין על מבנה סטנדרטי של בתים ופזמונים ונסחפת יותר לכתיבה כמעט אסוציאטיבית של חלק הרודף חלק – ריפים עוקבים אחרי ריפים ושינויים רבים לאורך שירים של 5 או 6 דקות – ומצד שני הם כמעט ומשתעבדים באהבה רבה למלודיות קלאסיות ותזמורים סימפוניים ששמים אותם כמעט על גבול ה-Symphonic Metal הקיצוני יותר, לדוגמת Septicflesh או Fleshgod Apocalypse. בהתחשב בעובדה שאין בלהקה אדם האחראי על נגינת הקלידים או ביצוע התזמורת – אלא היצירה נשזרת ביחד עם הגיטרות והתופים, מפתיע שהדגש גם במיקס וגם בכתיבה מונח כל כך בכבדות על כתפי ההרמוניות הסימפוניות אשר בהעדר נגן אשר מבצע אותן ניתן לחשוב שבאות לשרת את המוסיקה ולא להוביל אותה.
אין ספק ש-Aephanemer אינה להקה רגילה מצד אחד – ומצד שני היא עושה כל מה שכל להקה אחרת הייתה עושה במקומה. היא מובלת על ידי Hamiche מבחינה מוסיקלית שנראה שמוביל את כל תהליך הכתיבה והעיבודים, אבל שמה את הגיטריסטית/זמרת Bascoul ואת בת הלוויה שלה, Lucie Woaye Hune על הבס – מבלי להדגיש את המיניות או את המראה שלהן, או בכלל להתייחס אליהן, אפילו בז'אנר שכמעט כל מה שהכתיב את חוקיו עד כה הוא העובדה שהוא קל למכירה ולשיווק. מצד שני, הקול של Bascoul – גם על המיקרופון וגם בנושא הכתיבה והביצוע, מאד מורגש.
השיר הפותח הוא שיר הנושא, אשר מציג את כל מרכולתה של הלהקה, כולל התפתחות מלודרמטית בתור הפתיח ועם הרמוניות גיטרה מלנכוליות ולא מפתיעות יחסית לסוגה בה ההרכב כבר שוחה בקלילות. מצד אחד – הדינמיקה של המוסיקה מרגישה משהו בין Dark Tranquility המאוחרת לבין ה-Melodic Death Metal של תקופות עבר, בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000. לו הייתם אומרים לי שזו להקה שגדלה על ברכיה של Children Of Bodom והשנה היא 2004 הייתי מאמין לכם יותר מלהקה צרפתית מ-2019. השירים העוקבים אחר כך, The Soverign שיותר מתנהג בתכתיבים הקלאסיים של הז'אנר, עם פזמון חוזר וריפים כבדים שנותנים בראש – או Dissonance Within שבדיוק מושך לכיוון השני והסימפוני עם נעימת סיום מלנכולית וכאובה – הם שני השירים הבולטים לטובה ביותר באלבום.
לחובבי הז'אנר – מדובר באחד האלבומים הכי טובים שנכתבו בשנתיים האחרונות, גם בגלל שבסופו של דבר הסצינה הפינית כמעט בלעה את כל ז'אנר ה-Melodic Death Metal ולהקות כמו Insomnium או Omnium Gatherum קצת מעכו את הסגנון לכיוונים גם של יותר Doom Metal וגם לכיוונים יותר פולקיים. דווקא Prokopton הוא יצירה שכמעט נתפסת באוזניי כמין Retro Melodic Death Metal, כאשר הגיטרות, ההרמוניות הדביקות והסוכרתיות האלה, הן מה ששירת את המוסיקה ולא הלך כנגדה.
החיסרון הוא כמובן שבאותן השנים השירה הייתה פחות או יותר מה שהיה אפשר לשאוג למיקרופון, ולצערי זה מורגש גם אצל Aephanamer. השירה של Bascoul היא לאורך כל האלבום צרחות גרוניות מאד חד-גוניות שלא באמת משאירות מרחב לדינמיקה מעניינת יותר בנושא השירה. יש רק רגע קטן באחד מהשירים שבהם היא מנסה את כוחה בלשזור שירה מלודית והאירוע הזה לא חוזר יותר לכל האלבום.
הבעיה הנוספת היא שיש משהו מאד רפטיטיבי בשירים של Aephanamer, במיוחד שזה מגיע למלודיה מרכזית שמלווה אותך כל השיר. בשירים של In Flames של פעם הבמה הייתה שייכת להרמוניות הגיטרה הסוכרתיות האלה – אבל פה, גם עם כל הקלידים אשר שוזרים תפקיד סימפוני מלא בחזית האוזן, וגם בשירים שאורכם לרוב הוא 5 ומשהו דקות – האוזן מתרגלת לקטע הדביק מהר מדי ומואסת בו מהר מדי בהתאמה. מצד שני – השיטה הזו עובדת לרוב להקות ה-Melodic Death Metal המודרניות, לנגן המנון מטאלי עד שידבוק לנצח-נצחים במאזין – אז אי אפשר לבוא אל Aephanamer שהם לוקחים את המאפיינים הברורים של הז'אנר ומרכיבים אותם על המוסיקה שלהם.
בסופו של דבר, יחסית לאלבום שני ומפתיע של להקה שהגיעה משום מקום ורוב קהילת ה-Melodic Death Metal מהללת ללא סוף בזמן האחרון – מאד ממליץ לשמוע למי שחובב את הז'אנר, או לפחות את שלושת השירים הראשונים רק כדי לטעום איך הם עושים את זה בדרום צרפת. מאד מקווה לשמוע מהחבורה הזו בהמשך – כי למרות הביקורת הם הוציאו אלבום סולידי, מעניין וסוחף אשר משרת בדיוק את מה שהוא צריך לעשות – להיות אלבום לחובבי מוסיקה ולמושבעי הז'אנר, ומה לעשות, אני ביניהם.
|
