לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. Intro
02. Sacrifice to the Jackal God
03. Unearthed by Scavangers
04. Diswolved
05. Howl from the Abyss
06. Battle of Slumatgunn
07. Cliff
21/05/2019
Zad – Followers of Tann
מאת: מתן קדר
אני חושב שכל בר דעת מודע לכך שהשילוב של דום ובלאק הוא כמו סטייק וכבד אווז. הוא כמו וויסקי וקולה. הוא כמו אריק ובנץ. הוא כמו שקע ותקע. בשלוש השנים האחרונות זד (מלשון זדון) עושים את הדבר הזה. אחרי שחרשו את במות הארץ לא מעט, ועמלו על האלבום הזה לא פחות, הלהקה מהמרכז מפציעה באלבום בכורה שהוא לא פחות מתחנה משמעותית במסלול הנסיעה של המטאל הישראלי. הרי בינינו, כמה אלבומי דום יצאו במדינה שלנו מאז ש-Substance for god דיברו אלינו לפני 23 פאקינג שנה ומאז שדיסטורטד הזדכו על הציוד?
סטטיסטית, תן מהווה כ-67% ממתן, כך שמראש הגעתי קצת משוחד לאלבום הזה. בימים אלו, כאשר על פיה של לינדה, הרועה הגרמנית שלי, ישק דבר, כל דבר המתקשר עם משפחת הכלביים עושה לי טוב על הלב אז קצת קולות של תנים מיד עוררו את אוזני כשהתחלתי לשמוע את האלבום הזה, והאמת? אני משתעשע כל פעם מחדש לשמוע קולות של חיות באלבומים.
דקה לתוך Sacrifice to the Jackal God, השיר כנראה הכי טוב של הלהקה (ובחירה חכמה לפתיחת האלבום) אפשר כבר לזהות עבודה נהדרת ולא מובנת מאליה – הסאונד אולדסקול, כמות ריוורב מדודה היטב על הצרחות של דורין, ולשם שינוי אני שומע אלבום דום וממש שומע את הבס עם סאונד מצוין שמצליח להשתחל בדיוק במקומות הנכונים, ובמקומות אחרים מפנה את הבמה לשאר הכלים. מישהו שם עשה עבודת סאונד נכונה. השיר סבלני, לא מנסה לבעוט בכוח כשיר פתיחה אלא מכניס את המאזין לכמויות אדירות של אווירה ואופל.
Unearthed by Scavangers נפתח בליין בס שלשם שינוי זוכה בעיקר לליווי של הגיטרות עד שהם מתאחדים לריף אחד שנשמע טיפה שמח יחסית לז'אנר, אבל כל השמחה נגמרת ברגע שדורין פותחת את הפה וגורמת לילדים קטנים לברוח. השיר מלא בלידים של גיטרה כתובים היטב, ואם לרגע לחזור לסוגיית הסאונד, בקטעי ליד הגיטרות נשמעות מעולה, אבל ברית'ם הן קצת חסרות בשר שהיה צריך להעניק הרבה יותר נפח טבעי, ושהסאונד לא רק יסתמך על כמויות של ריוורב.
Diswolved נפתח בפירוק אקורדים קלין עצוב, איפשהו בין מטאל לבין רוק ישראלי של שנות ה-90 בקטע טוב, עבודת בס-תופים משלימה מדודה היטב ברקע שיכלה להתפתח קצת יותר לטעמי, אבל לא נורא. הקטע מתקדם ומתקדם, מתחלף לכדי ריף מעבר ומשם לדבר שצריך להיות בכל שיר. פאקינג בלאסט ביטס! התופים עובדים קשה, דורין צורחת, הגיטרות דוהרת ולפתע עוצרות, הריוורב משתלט חזק על הסנייר, הבס חוזר לקדמת הבמה וכל השיר מראה כתיבה מורכבת ומחושבת היטב שלא מובנת מאליה בז'אנר היחסית פשוט הזה.
Howl from the Abyss הוא כנראה השיר האיטי באלבום, ובהתאם לכך גם השיר שהכי גורם לאוזן שלי להתעכב ולנסות להבין מה ניסה להגיד לנו המשורר. אני חושב שאני לא אחטא ולא אנסה בכלל לפרט מה הולך בשיר הזה, רק אגיד שמשהו שם עובר כתחושה מצמררת שתגרום לכם לאטום את האוזניים לילדים שלכם, כדי שלא יהיו להם סיוטים בלילה.
Battle of Slumatgunn נפתח גם הוא בליין בס, כנראה אחד הסיגניג'רים של הלהקה אם עלה בגורלכם המר להיות בהופעות של זד. כשנכנסות הגיטרות וגונבות מהבס את התפקיד שלו יש תחושה של התפתחות, ובתוספת השירה של דורין ועוד תבלונים של לידים מהגיטרה מתקבל שיר שמדבר אליך, אבל עושה את זה יחסית בעדינות. סולו גיטרה קטן וחביב מפציע אל תוך השיר, אבל איכשהו בוחר להפסיק לטובת דאבלים מהירים ומכלול צרחות מקפיאות דם, השיר קופץ הלוך וחזור בין זהות הדום שלו לזהות הבלאק שלו וזד מוכיחים שהם יודעים לעשות את השילוב הזה כמו שראשי ממשלה יודעים לשקר.
האלבום נחתם עם Cliff שבאופן מאוד מקורי גם הוא מתחיל ב... ליין של בס. לא שכבסיסט (לכאורה) אני מתלונן, אבל זה מהר מאוד נעלם לטובת גיטרות איטיות וגראולים מהקריפיים ביותר שיצאו מהגרון של הבחורה הבלתי נגמרת הזאת, שלא במקרה נתפסת בעיניי בתור שילוב כרומוזומי ה-X עם הגראולים הכי טובים במחוזותינו. השיר לא מחדש הרבה מעבר לסולו גיטרה (לא דבר שבאמת נפוץ כל כך בדום או בלאק) הפנטטוני שמסיים אותו. ובאמת, בתור בנאדם שגדל על מטאליקה, סולו גיטרה זה דבר נהדר, בעיקר בשירים ארוכים, אבל בתחושה שלי בשיר הזה הסולו שם כדי שיהיה שם סולו, אבל הסולו הספציפי הנ"ל אינו בעל האופי הנכון שישרת את השיר האגרסיבי הזה.
לסיכום, זד מביאים לנו אלבום דום-בלאק באווירה אפלולית, מרושעת וכועסת, כזה שמנסה ומצליח להקריפ לך את עמוד השדרה. הסאונד מעולה ברובו וכעת נותר לקוות שיש לזד עוד כמה חומרים חדשים בקנה, כי אני כבר סקרן לדעת איך ישמע האלבום הבא.
|
