|
30/05/2019
RAMMSTEIN - RAMMSTEIN
מאת: חיים וינטראוב
עשר שנים אחרי אלבומם Liebe ist für alle da משחררים RAMMSTEIN את אלבומם השביעי, נטול שם ועם עטיפה מינימליסטית שכוללת צילום של גפרור מיותם על רקע לבן. וכן, זו חגיגה אמיתית ובלתי פוסקת לאוהבי הלהקה. חגיגה שחיכינו לה בכיליון עיניים תוך התנחמות פה ושם בד.וי.די למיניהם שהלהקה שחררה מהופעות כמו בניו-יורק ובפריז. אבל עם כל הכיף והעונג זה לא היה כמו אלבום חדש שיקפיץ את הדם ויסעיר אותו וירתיח אותו בתוך העורקים.
הוצאת האלבום כללה מחלוקת בינלאומית, ובמיוחד בישראל, היות והשיר הראשון ששוחרר מן האלבום בשם "גרמניה" (Deutschland) לווה בווידאו קליפ ארוך ומורכב שכלל בין היתר קטעים שבהם הוצגו חברי הלהקה כאסירים במחנה השמדה רגעים לפני הוצאתם להורג בתלייה. בהתאם לנושא האסירים לבשו מדים מפוספסים שעליהם טלאים, וביניהם גם טלאי צהוב. כמצופה בכל מקום בו ישנו אזכור או שימוש באלמנטים מן השואה שעל-פניהם נראים כחיוביים ו/או שמים ללעג או שמתייחסים באופן שאינו שקול או כבד ראש לנושא, גורמים יהודיים בגרמניה ובישראל יצאו כנגד הסרטון ויוצא מכך גם כנגד הלהקה. כחלק מהקונטרברסיה, ובעוונותיי, גם הח"מ התבקש להתראיין באולפן החי של YNET על השיר והלהקה, וכמובן שאחרי שביקשו ממני לספר קודם כל על הלהקה, ורק אז להתפנות לשיר עצמו, קטעו את דבריי לאחר כדקה ולא הותירו לי זמן לספר על השיר, הסרטון, מה שעומד מאחוריו ומאחורי RAMMSTEIN. כמובן שהריאיון הסתיים לאחר הורדתי מהמסך, בטרוניות ונאצות של המנחים על האופן ה"מבחיל" וה"בלתי ראוי" שהלהקה עושה בנושא השואה, ועוד "בגרמנית". איך אומר טראמפ? פייק ניוז.
אז בלעתי את כבודי והמתנתי כמו כולם שהאלבום ייצא כולו. ולאחר שהאזנתי לו בכובד ראש, אני סבור ש-RAMMSTEIN שוב יצרו אלבום מושלם, שמעבר למוסיקה המשובחת והמקפיצה שלהם מביא ישירות למעיים של כולנו תכנים שאסור לנו, לדעת הלהקה (ולדעת הח"מ) להתעלם מהם בחברה מערבית שמתיימרת להיות הומניסטית וליברלית, וששמה לה כאורים ותומים נושאים כמו זכויות אדם – אבל רק למראית עין.
אלבום שמהבחינה המוסיקלית הוא Industrial Metal גרמני משובח. עם גיטרות מנסרות, באסים ותופים שדופקים במוח ומקפיצים את הלב פעמיים מקצבו הרגיל, וליווי של צלילים אלקטרוניים מחויבים שמדי פעם אפילו יוצרים את הניגוד המענג שמסתדר פה מצוין בין אלקטרו למטאל באופן שרק RAMMSTEIN יודעים לעשות כל כך טוב. שילובים בין אלקטרו-פופ שלעתים נשמע כמו אייטיז לבין המנוני אצטדיונים ומארשים צבאיים באופן שכל כך התרגלנו לקבל, עם שירה דרמטית וקול הבס המענג באופן קינקי של לינדמן.
Deutschalnd, השיר הפותח את האלבום וזה שיצא כסינגל ראשון יחד עם הוידאו קליפ מעורר המחלוקת, מהווה את יריית הפתיחה במאבק של RAMMSTEIN בגרמניות הנוכחית. שיר קצבי וקליט עד מרקיד ממש, שמבטא את הגישה של הלהקה לאורך כל שנותיה ובייחוד באלבום הנוכחי לגרמניה – דואליות שבין אהבת מולדת לחרדה ותסכול מהמצב הפוליטי-חברתי-תרבותי של המדינה. נשמע מוכר. שיר שבפזמון שלו Till Lindemann שר "גרמניה, לבי בלהבות. אני רוצה לאהוב אותך ולגנות אותך. גרמניה, נשימתך קרה, כה צעירה ועם זאת כה זקנה, גרמניה." RAMMSTEIN מנצלים בשיר הזה כל דבר שיכול להפוך אותו להמנון מחאה על-זמני שיציב אותם כנציגה הבולטת ביותר של המאבק החברתי-מוסיקלי במה שהם תופשים כחברה גרמנית גזענית, קפיטליסטית חזירית, סקסיסטית ומנוונת, זאת תוך שימוש בציטוטים שלהם עצמם מתוך שמות שירים ואלבומים אחרים שלהם. בין היתר ניתן למצוא בשיר אזכורים ל-Du Hast מהאלבום Sehnsucht (1997), ל-Mein Herz Brennt מהאלבום Mutter (2001) וכד', כך שכל מי שיאזין לשיר הזה בעתיד ויתחבר למסר שלו יוכל למצוא את השורשים העמוקים שיש ל-RAMMSTEIN במאבק התרבותי והמוסיקלי נגד מה שהם תופשים כגרמניה שאינה אנושית מספיק. השיר הזה כולל בחובו (כמו גם בקליפ האמור) כמו מעין אובטורה של אופרה, קרי הוא מתייחס באופן ישיר או מרומז לכל הנושאים האחרים שיעלו באלבום. מגזענות, דרך ממסד דתי נצלני, זנות, אלימות, חזירות קפיטליסטית וכיו"ב. לא הייתה דרך טובה יותר לפתוח את האלבום הזה מאשר בשיר Deutschland שהוא גם הבסיס וגם הסיכום של האלבום, ושל הלהקה עצמה.
השיר השני באלבום, שבהתאם לכך בסדר ודיוק גרמני ממש, יצא גם כסינגל השני מהאלבום שגם הוא מלווה בקליפ. מכותרת השיר ומהקצב המהיר והשמח שלו נראה כביכול שמדובר בשיר הלל לרדיו. יש בכך מן האמת, אולם שוב, אצל RAMMSTEIN כתמיד, הפשט צופן בחובו הרבה יותר מכך, ולרוב כמחאה נגד שלילת החרות והדיקטטורה המחשבתית (ניתן להבין זאת גם מהריף המהדהד שמתנגן שוב ושוב כמעין מארש/מצעד צבאי). הפעם ניתן לייחס את הליריקה לביקורת ספציפית שמאזכרת את ימי מלחה"ע השנייה בה גרמניה הנאצית לא אפשרה לאזרחיה להאזין לרדיו שאינו שופר השלטון, ומי שרצה להאזין לחדשות חופשיות נאלץ לעשות זאת במחתרת ותוך סיכון חייו. מאידך ניתן לייחס את הביקורת המובעת בשיר למדינות טוטליטריות באופן כללי, בעבר ובהווה, כגון קוריאה או אירן ואפילו ברה"מ לשעבר ורוסיה כיום שאוסרות על אזרחיהן להאזין לרדיו "חופשי" ואף יתרה על-כן, אם נלך צעד קדימה הרדיו הפה הוא דוגמא ארכאית לתקשורת האלקטרונית בכלל שבמדינות טוטליטריות חסומה ומאפשרת לקרוא, לראות ולהאזין רק למה שהשלטון חפץ בייקרו, וכל מי שפועל בניגוד לכך מסתכן בחייו ממש.
השיר השלישי באלבום, Zeig Dich (הראה עצמך), מבקש לחשוף את הצביעות והמניפולטיביות שונאת האדם והמנוונת של הכנסייה. השיר מתחיל בשירת מקהלה בשפה הלטינית שנשמעת כשירת מלאכים מתוך מיסה חגיגית, ומיד נכנס ריף גיטרות אפל שהולך ומתגבר ושמכניס את המאזנים להרגשה שמשהו נוראי עומד להתחולל וצריך להתחיל לרוץ אל היציאות. המלל תוקף את הצביעות ושמרנות שונאת האדם של הממסד הדתי. משפטים כגון "הסתירו, גנו, שירפו והירסו, איסרו אמצעי מניעה ופזרו דיברות וציוויים, הודיעו על רדיפות ועל כפרת חטאים, התפשטו והכפילו עצמכם בשם האל.... הראו עצמכם ואל תתחבאו, הראו עצמכם כשאין מלאך בעת הצורך, אין אף אל שמציג את עצמו בעוד השמיים מאדימים."
Auslander (זר) מתחיל בקצב אלקטרוני כמעט כמו שיר טכנו משנות ה-90' וכשיר הלל אוטוביוגרפי של גבר הולל שמספר על היותו "גבר של לילה אחד" (או "סטוציונר" בשפה פשוטה), אולם הוא ממשיך לביקורת של RAMMSTEIN על האימפריאליזם/קולוניאליזם שכופה המערב ה"מפותח" וה"נאור" על מדינות העולם השלישי שנתפשות כ"פרימיטיביות" ואף נחותות. תפישה שמוצגת בשיר וגם בוידאו קליפ שיצא ככזו שמתייחסת לעולם השלישי ולאפריקה במיוחד ככר פורה להשתלטות וניצול אדם, טבע ומשאבים ולו במחיר פגיעה באדם ובחברה המקומית על כל מה שמשתמע מכך. יש פה מעבר משמעותי חכם ומעניין מ"גבר של לילה אחד" שבעצם מסתיר את רצונו "לכבוש" כל לילה אישה אחרת ולנצל אותה, ל"אימפריאליזם" של לילה אחד שמבקש לכבוש טריטוריות חלשות ועשירות כדי לנצל אותן עד תום, כל פעם אחת אחרת וחדשה כשלקודמת נגמרים המשאבים שניתן "למצוץ עד העצם". שיר שמהבחינה המוסיקלית הוא קצבי ו"פופי" יותר משירים אחרים באלבום, ומשתמש במשחקי מלים בשפות שונות ו"סקסיות" בקולו העמוק של הסולן כדי להגביר את תחושת הניגוד בין "הרומנטיקה המזויפת" לניצול הציני.
וכמובן שאי אפשר אצל RAMMSTEIN בלי שיר על מין (Sex). הלהקה הזו שמעבר להיותה לוחמת שוויון ומובילה מאבק חברתי באמצעים מוסיקליים, היא הרי סמן ימני בכל הקשור להיותה "הילד הרע", המופרע ושובר המוסכמות ובעל הלשון הלא נקייה של המוסיקה בכלל והמטאל בפרט. שהרי חלק ניכר ממה שהציבור מזהה ואוהב ב-RAMMSTEIN הוא היותה לא פוליטיקלי-קורקט, בוטה ומינית ופרועה בכל הקשור ליצרים הבסיסיים שלנו כמאזינים (וצופים בהופעות): מין, אלימות אלכוהול וכד'). עם זאת, כמו תמיד אצל החבורה הזו, המוסיקה הקצבית והשם ה"סקסי" של השיר מסתיר כאב ובלבול ויצרים אפלים. לא ניתן להבין באופן חד-משמעי ממילות השיר למה הוא מתכוון, אבל אין ספק שהשיר לא מדבר על מין במהות המהנה והפיזית שלו, אלא מתייחס לכל התסכול והבלבול שהעולם והחוויה המינית כיום גורמים לנו. אם בהתייחסות לתחושות המנוגדות של גברים ו/או נשים שעבורם היות הקו הדק בין מיניות בריאה להטרדה מינית וכפייה מבלבל ולא ברור עד כדי תחושת חרדה וקבס מהמין באופן כללי ("אני מביט בך ואני חש בחילה, בכל מקום בשר שופע... אגרוף בבטני, בואי הנה את גם רוצה זאת..."), ואם בתפישות המגדריות הלא ברורות שבין גבריות ונשיות ומי אני והאם בכלל מותר לי להמשך למשהו כזה ("אני מביט עמוק לתוך המגדר שלך, וברכיי פקות..."), וכיו"ב. שיר שבהחלט קורא תיגר על כך שמין הוא דבר ברור וחד-משמעי שבין גבר לאישה, למטרת הנאה פשוטה והולדת ילדים. מין כדיכוי? כאימפריאליזם גופני? ללהקה הפתרונים. השיר הפחות טוב מהבחינה המוסיקלית באלבום – למרות שאצל RAMMSTEIN גם שיר פחות טוב הוא קצבי, קליט, מקפיץ ומעורר תגובה גופנית של אדרנלין גבוה. עם זאת, שיר צפוי מהזן הרמשטייני ללא ייחוד.
השיר השישי באלבום, Puppe (בובה) הוא בעיניי השיר החזק והמשמעותי ביותר באלבום. השיר מספר את סיפורו של ילד שככל הנראה (פרשנות של הח"מ) חי עם אחותו הגדולה וללא הורים. אחותו עובדת בזנות בחדר לידו, והוא שומע מעבר לקיר ורואה דרך חור המנעול את כל הגברים שנכנסים ויוצאים מחדרה, את הקולות ואת המראות הקשים, כולל הכאתה למוות. הוא מתקשה להתמודד עם הכאב והתסכול ובכאבו תולש לבובה היחידה שיש לו את הראש באמירת "מצבי לא טוב". מלל קשה וכואב שהכאב העצום בו מתחזק עד עור ברווז ממש מצד המאזין אל מול זעקות השבר שבהן שר Lindemann את הפזמון. השיר הוא שיר רגיל של RAMMSTEIN, עם הדיבור המדוד והרהוט עד דרמטיות של הסולן, אלא שיר שמזכיר את ימיה הראשונים והיותר פאנקיסטיים של הלהקה. קצב איטי נוגה בבתים שמתחלף במהיר ואפל יותר עם זעקות שבר צרודות ממש של הסולן בפזמון. זוהי הצגה דרמטית ושירה פה היא דמות ממחזה אבסורד טראגי. שיר מופתי ומכאיב מאד שאי אפשר להזיז ממנו את תשומת הלב כמו מול תאונת רכבות שמתרחשת מול העיניים. שיר שמציג כמו אגרוף בעור התוף ובבטן את כל מה שנורא בקפיטליזם ובחברה ההישגית האינדיבידואלית שלועסת ויורקת את החלשים שבה, גם אל זנות נוער וכל השלכותיה גם לעוסקים בה וגם לסביבתם. שיר ענק. ענק.
Was Ich Liebe (מה שאני אוהב) שמזכיר לי מוסיקלית בקצב במידת מה את Pussy של הלהקה, הוא שיר פסימיסטי "כללי". הוא מדבר על תפישות מתסכלות של בלבול קיומי ומביע רגשות מנוגדים של שמחה ועצב, תקווה וחרדה, אפשרויות מול פחד. השיר משחק בין החיובי לשלילי בכל שורה ("אני לא אוהב, שאני אוהב דבר מה. אני לא שמח, אם אני מרוצה ממשהו. להיות מאושר זה בלתי אפשרי. מי שאוהב אותי ימצא את מותו. אני יכול להתכחש לאושר, משום שעמו מגיע האסון..."). משהו בהקלטת השירה בשיר מציגה זאת באופן שבו מחד ההקלטה של לינדמן נטות "מתכתיות" שמאפיינת את השירים של RAMMSTEIN בדרך כלל. האם זה (ביחד עם הליריקה של השיר) זה איזשהו רמז לכך שהרגיל והחיובי כל כך שאנו מצפים לו קצת המאיס את עצמו על הלהקה? יש פה אולי ניסיון לייצר חזרה ולו לרגע אל הרמשטיין הישנים של לפני עידן ההקלטות עם ההפקה המהוקצעת והעיבודים המשוכללים עם הצליל המתכתי ה"משוכלל"? לא יודע.
אצל RAMMSTEIN, כמו אצל RAMMSTEIN, גם שירי אהבה הם לא כפשוטם. החלק באלבום שבו מתחילים שירים שמתייחסים לאהבה הוא באופן מפתיע החלק השני והם מרוכזים בו זה אחר זה. הכל מתחיל בבלדת אהבה שנקראת Diamant (יהלום). למרות שמדובר בבלדה שקטה ומינורית כמעט ללא כלי נגינה פרט לפריטה הוא לא שיר אהבה קונבנציונאלי, אלא שיר על תלות, התמכרות וכאב. שיר על התמכרות לאישה יפה, ואולי למדינה? אצל RAMMSTEIN קשה לדעת.
כמו השיר הקודם גם Weit Weg (מרחוק) הוא מעין שיר אהבה, אולם בין השורות עולה ניחוח לא מובן שנראה כמצג שווא סוטה או חולני. המלים עצמן מלאות כיסופים וגעגועים אל משהו לא נודע. אולי לאישה, אולי לתקופה יפה בחיים, אולי לעולם טוב יותר. געגוע וערגה שמתכנסת אל דמדומים ואפלה לעומת האור שבכמיהה. אבל בין השורות נראה שמדובר בכמיהה של "מציצן" אל שכנתו שהיא מושא תשוקותיו בעודו מציץ עליה מהחלון בתקווה שתשאיר את האור דולק בחדרה כך שיוכל להגיע לסיפוקו ("אף אחד לא יכול לתאר לעצמו את התמונה, שמבעד לחלונו. הוא מצמיד פניו אליו, ומקווה שהיא תשאיר את האור דולק. הוא מעולם לא ראה אותה ללא שמלתה, פילגש פנטזיותיו..."). גם פה יש ריף מרכזי שמזכיר קצת בצליל שלו את DEEP PURPLE ב-Smoke on the Water., מעין שילוב של גיטרה וקלידים ביבבות ארוכות צרודות שנדמות לעין סירנות מוזיקליות. שוב, ניסיון של הלהקה לחזור למשהו מעט יותר מלודי וישן עם כל הכבדות והקופצנות התעשייתית מטאלית שלהם?
השיר Tattoo שוב מתייחס להתמכרות ותלות באהבה. שוב קצב של מכונת ירייה, צלילים אלקטרוניים שמימיים, ושילוב שנשמע כמו מארש צבאי על אמפטמינים. המלים מצביעות על הכמיהה להיצרב וצרוב זה את זו, זו את זה עמוק מתחת לעור. בליריקה שמשלבת בין כאב לאהבה, יופי ודם. צבע וחיים. ועם זאת, למרות שבתחילה נראה כי השיר מדבר על התמכרות ואהבת הקעקועים עצמם, הבית האחרון מוביל את המאזינים לכך שההתמכרות היא לאהובה ("... כשהדם נושר לדיו, כשהכאב חובק את הבשר... אקעקע את שמך, ואז תהיי לנצח כאן, אולם אם תגרמי לכל להתמוטט, אחפש אחרי מישהי בעלת אותו שם.".
השיר Hallomann המסיים את האלבום משלב בין כמה אלמנטים ש-RAMMSTEIN אוהבים להציג באלבומים שלהם בכלל, ובאלבום הנוכחי בפרט. מלל שמשלב בין מה שנראה כמו שיר אהבה ("תני לי את מילתך, טלי ידי... רקדי למעני, בואי ורקדי, שיער בלונדיני ומחרוזת תפילה..."), לבין מלל שמזכיר נושאים כמו זנות ופדופיליה ("... הלו ילדה צעירה, מה שלומך? אני בסדר, אל תדבר אתי. רק הכנסי, אקח אותך עמי לאכול צדפות וטוגנים. תני לי את ידך וקחי את שלי, נעשה משהו יפהפה מעור וחול. שירי לי, שירי, פנינה על טבעת..." וכו'). גם כאן, כמו ב-Puppe, הלהקה מציגה את המצב העגום שמשלב באופן פרדוקסלי בין החופש לאהוב, לבין הצדדים הקשים חברתית ואנושית שמקושרים לממדים החברתיים והנורמטיביים של אהבה ותשוקה. וכמובן אי אפשר לנתק כמו תמיד, כמעט בכל שיר באלבום ובכלל אצל RAMMSTEIN בין הממדים האישי, הכלכלי, הפוליטי והחברתי. מבין כל שורה בכל שיר ניתן לשמוע את הזעקה כנגד העולם (בגרמניה או בכלל) שבו אדם הופך מחד לצרכן ומאידך למוצר, שבו החזקים מנצלים את החלשים, שבו יש גזענות ותפישות של הירארכיה ונחיתות, של הפרדה בין אדם למשנהו.
ו- RAMMSTEIN כמו שהם עושים לאורך כל שנותיהם, מקפידים לזעזע וליצור מחלוקות כדי להעצים את המסר. הם יוצרים מוסיקה קצבית וקליטה מחד שגורמת לנו ליהנות ולהיטרף על רחבת ההופעות והמועדונים, ומאידך גורמת לנו לחשוב ולהבין על מכאובי העולם (לתפישתם). הם אוהבים לשרוט לנו המאזינים את עור התוף ואת הנשמה כדי לנסות ולהביא שינוי, כי בעולם כה שבע ושחוק גם-יחד רק מה שמזעזע את אמות הספים ויוצר סנסציה גורם לאנשים לעצור רגע ממרוץ החיים ולחשוב, ולהפנים, ולהבין, ולעשות שינוי.
בעיניי האלבום הזה, שאין לו שם אלא רק עטיפה של גפרור הוא בדיוק זה. הגפרור ש-RAMMSTEIN מקווים שיצית להבה. אפילו תמונת העטיפה המינימליסטית מהווה "הפוך על הפוך" ממיטב הנרטיב הרמשטייני – בסך-הכל תמונה של גפרור על רקע לבן. מינימליזם שטומן בחובו אש גדולה אם יהיה מי שיצית אותה.
האלבום הזה הוא מופת חברתי בעיניי. הבא אחרי The Wall של Pink Floyd. מעבר למוסיקה מצוינת והפקה משובחת כתמיד, האלבום הזה נושא מסרים חברתיים מהותיים, שלא לומר חתרניים וכואבים עד מאד. RAMMSTEIN לקחו פה את תפקיד האמנות בימים שאמנים נרדפים על דעתם עשרה צעדים קדימה ומכניסים בדלת האחורית (למעשה הקדמית) תכנים חברתיים ישירות לורידים ואל מתחת לעור הברווז שלנו כמאזינים.
היה שווה בעיניי לחכות עשר שנים לאלבום הזה, שלא רק שלא איכזב אלא יצר רף גבוה בהחלט של אינדסטריאל מטאל מחד, ושל מעורבות שח מוסיקה בנושאים חברתיים מאידך. אני יכול לכתוב ולנתח וללהג על האלבום הזה עמודים רבים. דוקטורט ממש. הוא כה עמוס באזכורים ורמיזות וכד', ומלא בהתייחסויות לנושאים כה משמעותיים מעבר למה שניתן לכתוב בסקירה. אבל אהיה קלישאתי ואסיים במה שאני חושב ביתר שאת היום:RAMMSTEIN RAMMSTEIN UBER ALLEN. נתראה בהופעה (לצערי עדיין לא בארץ – מי ירים את הכפפה?) ואני מקווה שאחזור רק עם אוזניים מצלצלות ולא עם גבות חרוכות.
|
