11/07/2019
Fleshgod Apocalypse - Veleno
מאת: מתן קדר
איטליה. מדינה שאפשר רק לקנא בה. לוציפר יודע איך מדינה אחת יכולה להיות כל כך מוצלחת. איך מדינה יכולה להפיק נופים כל כך יפים, אנשים כל כך יפים, תוצר איכותי בכל רמה, אוכל מדהים ודת' מטאל סימפוני שאין דומה לו ואין משתווה לרמתו כמו Fleshgod Apocalypse. הלהקה הנהדרת הזו מוציאה את אלבומה החמישי, והאמת שלא קל. לא קל בכלל לבוא אחרי אלבום מעניין וייחודי כמו King ועדיין לעניין, ולמצוא אם ומה לחדש כשבאמתחתך ארבעה אלבומים כבר. הלהקה עברה שינוי משמעותי, כאשר פנצ'סקו פאולי, הסולן הלא רע שהפך לאחד המתופפים הכי טובים בעולם, ובאלבום הנוכחי נטש את התופים וחזר לעמדת הסולן (למעשה, הוא הקליט גם את התופים... אבל בהופעות הוא הסולן ויש ללהקה מתופף חדש שבדרך נס מצליח לתופף את השירים שלהם). האלבום נפתח עם Fury, שמההתחלה לא מרחם וכבר התופים מרביצים עבודה. פאולי לא מפסיק לצעוק, השיר מלא בסימפוניה וקצב שבור ומחושב היטב, ונראה שהלהקה רצתה לבוא בגישה מפוזרת שכזו, מעין אמירה למאזין שאמור להיכנס לטירוף הלא לגמרי קוהרנטי הזה. לעומתו, Carnivorous lamb נפתח בסולו גיטרה עם קלידי סינת' לא ברורים וכל העסק נשמע שמח להחריד ואני בטוח שעובדים עליי. אז עבדו עליי כי איך שמסתיים הסולו הזה הלהקה מתעשתת וחוזרת לעצמה לשיר דת' מהיר ועצבני עם תופים ששוב לא מרחמים ודואט בין הגראולים של פאולי לבין השירה הנקייה והדרמטית של פאולו רוסי. השיר נרגע ונותן מקום לגיטרה לעשות מעין סולו שלא יותר מדי סגור על עצמו ואני מודה שהדבר מעט מוזר לי. Sugar גורם לי לתהות מה הסיכוי שמדובר בקאבר ל-SOAD, אך בעודי מתבדה, אני שם לב שלמרות שפאולי חזר לעמדת הסולן, עדיין התופים שהקליט מאוד מובילים את האלבום. האלבום זוכה לקצב מיד-טמפו וקטעי סלאם שהופכים אותו לאקסטרה כבד מחד, ומאידך השיר חוזר גם למחוזות המהירות והסימפוניה הכבדה וגם הוא זוכה לעוד סולו טכני מאוד, שזה נחמד, אבל איפה הרגש? אפשר טיפה? משהו? אחרי קטע מעבר ושיר די משעמם ומיותר שלא ברור מה הייתה הפואנטה שלו חוץ מלהיות שונה בתחושה הכללית שלו משאר האלבום, הלהקה מתעשתת עם Wroship and forget שממשיך את הקו האלים שהתחיל את האלבום אך מרגיש בכל זאת שבשלב הזה האלבום איבד קצת מהאנרגיה שאיתה התחיל, ואין ללהקה עוד הרבה בשורות חדשות לעניין איתן את המאזין. אחרי עוד שירים שלא מצליחים לתפוס אותי כל כך מגיע The day we’ll be gone, בלדה שמתחילה בשירת סולנית חצי אופראית שעושה עבודה לא פחות מחלומית, עם עבודת קלידים נהדרת ברקע ונהמות של פאולי ששר לצידה. על אף שאני לא חובב גדול של שירה אופראית, עדיין משהו בשיר מצליח לתפוס חזק ולעניין. השיר משדר תחושה כאילו כל רגע משהו יכול לקרות ואתה חייב לשמוע ולבחון לאן הדבר הזה מתפתח. השיר מטפס מעלה מעלה עם בנייה חכמה של דרמטיות בעמדת הסימפוניה עד שבשעה טובה מפציע לו סולו איטי, סבלני, עם רגש. ואצל הענקית האיטלקית כמו תמיד, שיר הוא לא שיר אם לא נכנסים שם גם דאבל בסים ברקע. וכמו בחור חכם, השיר יודע איפה לעצור ולחזור להיות קטן ושקט כמו יצירת מופת אמיתית. ללא ספק, השיר המעניין באלבום. Embrace the oblivion הוא שיר מעניין. הוא שיר שבפני עצמו מורכב ויכול לדבר למגוון רחב של מטאליסטים ולא רק לכאלה שבאו לחפש דת' מטאל אלים, ועם זאת משהו בו נבלע מעט בתוך כל האלבום הזה. אולי זה המיקום שלו באלבום, ואולי הוא היה קל יותר לעיכול אם היה השיר השני או השלישי באלבום, אבל בשלב הזה, אחרי מספר שירים לא מספיק מעניינים אפשר להגיד שהאלבום הופך למעט מתיש והדבר עושה עוול לשיר הזה שכאמור, בעצמו הוא די מעניין. האלבום נחתם בקטע פסנתר נחמד הנושא את שם האלבום ומזכיר שבכל זאת מישהו שם שומע המון מוזיקה קלאסית, וזה לא רע בכלל. הדבר נותן מעין קלוז'ר רגוע לאלבום ומאפשר למאזין לסגור קצת את האוזניים שלו ולהאט את קצב הלב אחרי אלבום כל כך עמוס. בגרסת הדלוקס לאלבום נוספו שני שירים. הראשון מביניהם הינו Reise, Reise. השם היה לי מוכר מלהקת האינדסטריאל מטאל הגרמנית Rammstein ומתברר שאכן מדובר בקאבר לשיר, שאישית נמנה עם השירים שאני פחות חובב אצל הענקית הגרמנית, ועם זאת, עבורי יש מבחן אחד לקאבר. האם הוא מנסה בכוח להיות המקור או האם הלהקה מצליחה לקחת אותו לסגנון שלה ולגרום לו להישמע כאילו היא כתבה אותו. לא צריך המון שניות כדי לשמוע בבירור שהלהקה לקחה את השיר לכיון שלה. זמרת אופראית ברקע, דאבל-באסים שנותנים לשיר מלא אנרגיה שלא הייתה לו במקור, והבסיסט ששולט בשיר ועושה עבודת שירה דרמטית מעניינת כמו שהוא תמיד יודע לעשות עם סימפוניה ברקע, וכל השיר הופך לדרמטי ואלים, ואם תשאלו אותי? גם הרבה יותר טוב מהמקור, שזה לא מובן מאליו בכלל. האלבום מסתיים בחידוש לשיר The forsaking מהאלבום Agony. בעוד הגרסה המקורית קצבית ומלאת סימפוניה "גדולה" שכזאת, הגרסה המחודשת זוכה לעיבוד יותר "קטן". אמנם גם הוא מובל על ידי סימפוניה, אבל כל הביצוע הוא גרסה שקטה, מובלת על ידי פסנתר, פחות צעקות ויותר לחישות, ואני חושב שזאת דרך מעניינת להביא את השיר. לסיכום. האלבום יודע עליות ומורדות דרמטיות. לצד מספר שירים מצוינים ומעניינים האלבום "חולה" בשירים שמרגישים יותר כמו פילרים ולא מביאים בשורה חדשה. כשאתה מוציא אלבום חדש אתה רוצה להאמין שהוא הדבר הכי טוב ומעניין שעשית עד עכשיו, אבל נראה שזהו לא המקרה באלבום הנוכחי. השירים המעניינים בו ממש מעניינים אבל השירים הלא טובים בו ממש משעממים ונראה שאפשר היה לצמצם את האלבום הזה בכיף לאיזה 40 דקות וזהו. לא הדבר הכי טוב שהענקית האיטלקית עשתה, אבל בהחלט יש שירים שאסור לפספס.
|