תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
IronMaiden
IronMaiden
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Dead Promises (with Björn “Speed” Strid)
02. Goodbye Stranger (with Cristina Scabbia)
03. Tears In Rain
04. Railroads
05. You And I
06. The Golden Chamber: Awaken / Loputon yö / Alchemy
07. Spirits Of The Sea
08. Silent Masquerade (with Tommy Karevik)
09. Serene
10. Shadow Play


ציון:

24/10/2019
Tarja - In The Raw
מאת: ניצן כהן


זה לא סוד שNightwish הם להקת המטאל המועדפת עלי, וכנראה גם לא יפתיע אף אחד שTarja היא הזמרת החביבה עלי, גם אם היום מדובר בסנטימנט יותר מכל דבר אחר. מה שאולי עשוי להפתיע את מי מכם שלא עוקב אחריה, היא העובדה שמאז שעזבה הזמרת את להקת הענק לפני פחות מ-15 שנים, היא שחררה לא פחות מ-8(!) אלבומים ואין ספור סינגלים, EPים, דמואים, אלבומי לייב ועוד ועוד. הבחורה מסרבת להפסיק לעבוד. מה שעוד עשוי להפתיע אתכם, ואולי לא, הוא שהאלבומים האלו שונים זה מזה בתכלית. עמוד הויקיפדיה של הזמרת מחלק את אלבומי הסולו שלה לשלושה סוגים. הראשון, "אלבומים קלאסיים" הכולל אלבום יחיד בו ביצעה את התפילה הנוצרית Ave Maria בלא פחות מ-12 לחנים שונים שנכתבו עבורה ע"י מלחינים שונים, ועוד אחד שכתבה בעצמה. השני הוא "אלבומי חורף", ומדובר באופן כללי בשירי חג המולד. חלק הארי מהאלבומים הוא הסגנון השלישי, "אלבומי רוק". יתכן שאם הייתי צריכה לחלק את האלבומים, החלוקה הייתה שונה לגמרי ואפילו אתפתה לתייג כל אחד מחמשת אלבומי הרוק הללו בסגנון שונה לגמרי.

עם סיום הקיץ השנה, שחררה טאריה את אלבום הרוק-מטאל החמישי במספר מאז שעזבה את נייטוויש והוא ללא ספק… שונה מהאחרים. אני, שעוקבת באדיקות אחרי הזמרת, ציפיתי לראות מה היא תביא לנו אחרי אלבומה הקודם The Shadow Self שהיה מופלא בעיני וגירד היטב את הצד הכבד שהסתתר בה. יתכן שהאלבום הזה קסם לי במיוחד עקב הסמיכות שלו לאלבום של המתחרה הגדולה של נייטוויש, Epica, ששוחרר רק חודש לאחר מכן. באלבום האחרון שלהם, A Holographic Principle, סבלתי מתחושה מרה של זמרת ששונאת, לא פחות ולא יותר, את המוזיקה שהיא שרה. התחושה הזאת שלי הגיעה לא רק בגלל שהיא שרה לא טוב לאורך כל האלבום, אלא בגלל שהיא שרה מצוין בקטעי הבונוס שהגיעו בסיומו וכללו גרסאות בשלל סגנונות שאינם מטאל לשירים באלבום. מה שהוכיח לי באופן סופי את התחושה הקשה הזאת, היא ההופעה של הלהקה בארץ זמן קצר לאחר צאת האלבום וכך גם כתבתי בסקירה שלי על אותה הופעה. מהצד השני, משחררת לה הדיווה של עולם המטאל הסימפוני אלבום שנפתח בשיתוף פעולה (לא מאוד מוצלח אבל בעיני בהחלט פורץ דרך) עם עוד אחת מהנשים החזקות של המטאל, אליסה ווייס גלוץ, סולנית Arch Enemy. כל שאר האלבום היה מלא בריפים כבדים יותר מהרגיל, מוזיקה מצוינת, שירה בועטת וקריצות עד כדי יריקות בפנים של כל מי שקרא לה דיווה.

כמו נייטוויש, קיוויתי שגם טאריה סובלת מתסמונת האלבום השני. אצל להקת האם שלה, אופי הכתיבה הוכיח כבר פעמיים שזמרת חדשה מובילה לאלבום גרוע עד בינוני, כך האלבום הראשון של הלהקה, Angels Fall First, ואלבומם השישי, Dark Passion Play, הם האלבומים החלשים ביותר של הלהקה בעיני. מיד לאחר אלבום בינוני זה, תומאס הולופאינן, כותב המוזיקה של הלהקה, מבין את אופי השירה של הזמרת וכותב אלבום מצוין. לראיה, האלבום Oceanborn הוא אמנם לא אלבום מופלא כמו אלה שבאו אחריו אבל חל בו שינוי של אלפי מונים לאחר אלבום מחפיר כמו הראשון. לצידו, אלבומם השני עם הסולנית אנט אולזון, Imaginaerum, הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של הלהקה. הכתיבה באלבום הזה שונה באופן מהותי מכל מה שקדם לו ומתאימה כמו כפפה ליד ליכולות השירה של אנט, מה שהופך את האלבום לאיכותי להפליא. על אלבומם האחרון ארחיב בסיכומי העשור אך נראה שאם קראתם עד כאן הבנתם, שגם אני מצטרפת לשלל מעריצי הלהקה שממתינים בכיליון עיניים לאלבומם הבא שכבר חמש שנים ממאן להתקרב.

בחזרה לנושא בו עסקינן, ציפיתי שטאריה תיפול גם היא לתסמונת ולאחר אלבום טוב כמו The Shadow Self, תחלץ מרחמה אלבום כבד יותר ומרשים יותר ביחס למה שביצעה כה. במקום זאת, קיבלנו אלבום מוזר, ארוך ולטעמי שלא בצדק, עם כמה פיקים טובים שצונחים לקראת סיומו של האלבום בצניחה חופשית לכיוון אלבום כמעט מיותר. טאריה מסבירה על שמו של האלבום נקרא In The Raw, כיוון שאנחנו נוהגים להגיד ש"לא כל הנוצץ זהב", אך מי אמר שכל מה שזהב נוצץ? היא מתארת, כי כמו שהזהב יקר ומיוחד גם לפני שעובר ליטוש ומנצנץ, כך האלבום מציג שילוב בין השירה הקלאסית, הנקייה והיפה שלה, למוזיקה כבדה, חייתית ואפלה. אני לא חושבת שהתיאור לא מכבד את התוצאה, אבל התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת.

האלבום נפתח בשיר Dead Promises. כמו קודמו, גם כאן מציגה טאריה למאזיניה קודם כל את השיר הכבד ביותר, גם בו אורח בעלת אוריינטציה כבדה במיוחד. בשיר הזה מתארח Björn "Speed" Strid, סולן להקת העל Soilwork. השיר נפתח בעבודת גיטרה מופלאה שנותנת לאלבום תחושת כבדות שמשתלבת באופן מושלם עם הקונספט והציפיות. מיד לאחר מכן מצטרפת טאריה בקולות בל קאנטו אפלים שאכן נותנים את אותה התחושה שניסתה לייצר בתיאור האלבום. עם זאת, השירה בבית היא ללא ספק מתחנפת מדי ומרתיעה מיד כל מאזין שקיווה לשמוע משהו קצת יותר קשוח מהזמרת. המצב משתנה לקראת הפזמון, עם הצטרפותו של ביורן שמשלים את התמונה. שם גם השירה של טאריה עצמה משתפרת ואפילו צרחה לישועה מצילה את השיר. שיתוף הפעולה בין השניים עובד לא רע בכלל והריפים לכל אורך השיר משאירים את התחושה המעולה שהייתה לאורך האלבום הקודם.

השיר הבא, Goodbye Stranger, אמנם שומר על קו דומה, אך הירידה בכבדות כבר מורגשת. הריפים שהתאימו קודם לSoilwork מתאימים עכשיו ללהקת האבי מטאל ישנה. ליין השירה הייחודי של הבית, סטקטו שמוכפל באוקטבה (מילים של זמרים, סלחו לי, אין דרך טובה יותר לתאר את זה), נותן תחושה אפלולית וקשה והפוטנציאל נשמר. כל זאת לצד פזמון קליט יחסית, שנותן לשיר סיכוי להישאר בראש גם אחרי שהאלבום נגמר. לרוב, דבר כזה נותן ניקוד "אקסטרה" לאלבומים מבחינתי, אבל הליין קיטשי ופשוט - לא טוב מספיק. גם כאן, אורחת מיוחדת מצטרפת בשירה. Cristina Scabbia, סולנית להקת הגות'יק Lacuna Coil, מנסה לתת דחיפה אדג'ית לשיר. התוצאה, חזרה לשירה המתחנפת שScabbia מקפידה עליה הרבה יותר מטאריה עצמה, ושתי זמרות שנבדלות רק כי אחת מקצועית פחות ובעלת מבטא כבד בהרבה, האיטלקים נוטים שלא לוותר על שפתם.

השיר Tears In Rain הוא הראשון אותו מבצעת טאריה לבדה וגם הוא עומד על גבול הטוב. גם כאן, הבית מעניין ומורכב מריפים של האבי מטאל לצד שירה שמדגדגת את האזורים הקשוחים יותר של הזמרת, אפילו שנשמר אופי הבל קאנטו עליו מקפידה לרוב, אך לצדם פזמון בעל מלודיה קיטשית ורגילה. התחושה היא של חזרה לאלבומה השני של טאריה, What Lies Beneath, שהכיל את כל מה שציפיתי לו אך בגרסה לא בשלה כלל. חזרה אחורה, אבל שאינה חיובית כלל.

השירים הכבדים מתחילים להיעלם להם בשיר הבא, Railroads, בלדה מתקתקה ועצובה. הPre-chorus של השיר דווקא בסדר גמור, מיוחד יחסית ונוגע בנקודות הנכונות, אבל הפזמון שובר אותו לחלוטין והפעם מרגיש ממש כמו אלבומה הראשון של טאריה, My Winter Storm, שהרגיש כולו כמו הליכה בשלג, עם ריף כבד אחד לישועה (בקושי). הייחוד של השיר הזה הוא דווקא במילים שלו. טאריה מספרת שהשיר נכתב על הספר "אלף" (כמו האות א') מאת פאולו קאולו, בו מספר קאולו על מסעו הנפשי בזמן מסע ברכבת הטרנס-סיבירית. נראה שהסיפור חיבר את טאריה לעולמות שלא הכירה. עוד מספרת טאריה כי השיר הזה נכתב לפני זמן רב, ככל הנראה לאלבומה הראשון או השני, מה שמסביר את הלחן. המילים, ככל הנראה, נכתבו מאוחר יותר שכן הספר יצא רק כמה חודשים לאחר צאת אלבומה השני…

אם התחלנו לצלול לתוך הבלדות המרגשות, השיר הבא הוא בהחלט הבלדה המתקתקה של האלבום. You and I הוא שיר אהבה שקט, שאם היה מוקף בשירי פאוור מטאל היה מתאים כבלדת מטאל איכותית אך לאור אופי האלבום והשירה המעט יפה מדי של הזמרת באלבום, ממש מרגיש כמו קריצה הרחק הרחק מהמטאל שפתח את האלבום. כך במהירות אנחנו מחליקים לתוך טריטוריה לא ברורה של מוזיקה, שקטה ואוריינטלית, שלא הייתה מפריעה לכם בזמן מדיטציה. השיר The Golden Chamber שמגיע מיד לאחר מכן, הוא שיר כמעט אינסטרומנטלי שאורכו מעל ל-7 דקות. הסיבה לכמעט, היא שבתוך 7 הדקות הללו ישנם קטעי שירה ללא מילים ואף ארבע שורות בפינית. בחלק הזה האלבום איבד אותי לגמרי ונאלצתי להמשיך בכוח ולא בהנאה, עם סימן שאלה גדול שמתנוסס מעל הראש.

כך ממשיך האלבום לשיר Spirits of the Sea, גם הוא באורך של כמעט 7 דקות ללא הצדקה. המלודיות נגררות ואיטיות. דווקא במקום הזה שבו בולטת מלודיית שירה קליטה אך מעניינת בפזמונים, היא נקברת תחת ערימה של גיטרות ללא תוכן של ממש, כמה אקורדים פתוחים בסאונד ששייך לדום מטאל אך נעצר לטובת אקורד מז'ורי שהופך את כל השיר למוזר ועקום. התחושה שמנסה לעבור, של עצב אפלולי, חודרת לאוזני המאזין אך נשארת שם ונקברת לתוך עצמה לאט לאט, במצולות הים שהן השיר הזה.

לרגע צפה הבטחה, האלבום מתקרב לסיומו והשיר הבא כבד ואיטי אבל באופן שמכבד מאוד את הז'אנר. השיר Silent Masquerade אף מציג לקהל את האורח המתבקש ביותר לאלבום שכזה, אורח שהיה צפוי אלבום או שניים אחורה, במיוחד לאור שיתוף הפעולה עם ווייס-גלוץ באלבום הקודם. הפעם, מתארח Tommy Karevik, סולן להקת המטאל הסימפונית השלישית בגודלה (כנראה) אחרי Nightwish וEpica, הלהקה Kamelot. דווקא השיר הזה חזק במיוחד ואפילו כמעט מצדיק את 7 וחצי הדקות שאורך, למרות שבמבחן התוצאה, יש לא מעט חלקים עליהם ניתן היה לוותר כדי להשאיר שיר מצוין שלא עובר את גבול ה"ארוך".

כדי להירגע מעט מהתחושה הקשה שמאפיינת את חלק זה של האלבום, של שירים ארוכים ובלתי נגמרים, מגיע השיר Serene. השיר מחזיר אותנו לעבודת הגיטרה המצוינת שליוותה את תחילת האלבום ואפילו מפצה בפזמון קליט אך מעניין. הקיטשיות חוגגת בשיר הזה וממש אפשר לראות את הזמרת עומדת על הר בידיים פשוטות לצדדים ושרה אותו. הנגנים שמלווים את טאריה בפרויקט מפצים על הקיטשיות ואם מנסים להימנע מהקשבה לשורה כזאת או אחרת שמחזיקה מאפיינים מתקתקים להפליא, מדובר בשיר מצוין, כבד ואיכותי, שכמעט משתווה לשיר הפותח את האלבום.

האלבום נסגר בקולות אופראיים שמזכירים באופן מעט מטריד את אחד השירים האחרונים באלבום Imaginaerum של Nightwish. השיר אפילו משחק באותו אופי, כיוון שנכתב על חייה של בובת מריונטה, דבר המזכיר את האופי התיאטרלי של אותו האלבום של להקת האם. גם השיר הזה ארוך באופן קשה ומוגזם לטעמי, אבל יש גם מתוק בכל המר - לפני קטע שקט שמאריך את השיר פלאים, מסתתר לו קטע גיטרות שאינו סולו של ממש אבל נראה שמדובר בדבר הקרוב ביותר שזכינו לו באלבום הזה. הפזמון האחרון של השיר סימפוני, מלא ואנרגטי ודווקא יכול להשאיר את המאזינים עם טעם של עוד. אין מה לעשות, ניאלץ לחכות לאלבום הבא.

קשה לי להגיד שאני "שונאת" את האלבום. מעבר לכך שזו הזמרת האהובה עלי, וכל מילה רעה שכתבתי עליה הגיעה בקושי רב, לא מדובר באלבום רע. לפעמים, זוהי הבעיה הגדולה ביותר. גרוע נזכר, בעוד שבינוני נקבר מתחת לשכבות של זכרונות חשובים יותר. כך הוא האלבום הזה, השירים הטובים לא טובים מספיק והגרועים גרועים מדי, התוצאה בינונית וכבר ציפינו ליותר מהדיווה שלנו. שום דבר לא נשאר בזיכרון, שום דבר לא כתוב בצורה טובה מספיק וכלום לא "הולך עד הסוף". אולי לכך התכוונה כשקראה לאלבום "In The Raw". לא בשל, לא מספיק.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Nocturnus A.D. – Paradox

Blut aus Nord – Hallucinogen

Mayhem - Daemon

Tarja - In The Raw

Strident - March of Plague

Storchi – Outside
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
בגרון ניחר – לזכותו של המטאל הקיצוני

סקירת הופעה:
Damage Premiere - הופעת הבכורה של להקת DPS

סקירת הופעה:
פעם שלישית אפיגלידה - סקירת הופעת להקת Epica

סקירת הופעה:
מחזירים את הבשר - סקירת הופעת Septicflesh

סקירת הופעה:
כשהתן מקלל - סקירת הופעת ההשקה של להקת Zad

ראיון:
חוגגים עשור - ראיון עם סימון סימונס, סולנית להקת Epica
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/11/2019]
En Olam release show - Haifa
[16/11] Shokran בישראל
[16/11] AREWEDEAD - EP Release Show w\ Shredhead\ 03
[16/11] Harakiri For The Sky
[27/11] Ma'anish - Methods - Slimfim
[28/11] En Olam release show - Tel Aviv
[30/11] The Big Prog Theory
[07/12] Metal For Michael
[11/12] Amorphis Live In Israel
[14/12] En Olam release show - Jerusalem
[18/12] Winter FolkFest
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
[08/01] Mayhem בישראל
[14/02] Leprous Live in Israel
[29/02] Jinjer Live in Israel
[30/05] Iron Maiden בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::