|
28/02/2020
Sylosis - Cycle of Suffering
מאת: יוני אורן
מכירים את המצבים האלה שאתם רושמים לעצמכם משהו באיזו פינה מתוך ידיעה שאתם רוצים לחזור לנושא מסוים בעתיד כשיהיה לכם יותר זמן? מכירים את זה שנדיר מאוד שיש לכם יותר זמן ואם כן, אתם לא הכי בדודא לבדוק את זה עכשיו? ככה יוצא מצב שבמשך שנים אני גורר איתי טאב פתוח לבדוק את Sylosis אחרי ששמעתי אי אז בשנת 8 לספירה שיר אחד שלהם שיצר מספיק עניין בזמנו. עבר כל כך הרבה זמן שאני אפילו לא זוכר איזה שיר זה היה או באילו נסיבות שמעתי אותו. כשאני אומר 8 לספירה, אני כנראה מתכוון החל משנת 2008 - השנה בה יצא אלבום הבכורה שלהם. חבורת הבריטים חובבת ה-Heavy Metal הזאת החליטה למקם את פועלה באיזור מוכר בין ה-Melodeth ובין ה-Thrash Metal. כמו שקורה איתי לא מעט פעמים, נראה שאלבום חדש זה מה שאני צריך כדי לאזור כוח ולממש את הבטחתי ליוני מן העבר.
בהאזנה אחת לאלבום הצליחו לקפוץ לי לראש שלוש להקות שונות:
הראשונה ביניהן היא להקת Soilwork. לא מפתיע כשאנו מדברים על Melodeth, Thrash Metal ומה שביניהם, אבל חוסר ההתפשרות על המלודיה בעוד נזרקות לאוויר צעקות בהירות. עם תחושה שהטכניקה ניצבת במקום השני (אך לא שוכחים ממנה) לאחר ביטוי של חוסר השלמה עם מציאות קיימת, קשה שלא לדמיין את השיר הזה מבוצע בידי חבורת השוודים האלה באלבומם Verkligheten. הסיבה שהחבר'ה האלה ניצבים ראשונים ברשימה הזאת היא מכיוון שהם עיקר הסאונד לאורך רוב האלבום. כל חובבי Soilwork מסורים אמורים להסתדר נהדר עם Sylosis. עם זאת, לא שם זה נגמר וברגעים מסוימים התחושה פחות מבריקה ממה ש-Soilwork רגילים לספק. זה מוביל אותי ללהקה הבאה.
הלהקה שבמקום השני היא Machine Head. לא, אני לא מתכוון לתקופה בה Machine Head החליטה לעשות Limp Bizkit. אני מתכוון למה שעשה את Machine Head הלהקה שלמרות הכל מגיע לה מקום בהיכל הגדולות - תקופת ה-Groove/Thrash Metal שלה שבשיאה הולידה את המופת שנקראת The Blackening. בחלק משירי האלבום ניתן להרגיש שסולן הלהקה Josh Middleton יורק עלינו בבוז, ממש כמו הגישה שמצטיירת מ-Rob Flynn. התחושה שמדובר באדם הקשוח הזה בעל חוכמת הרחוב והיכולת לנצח בכל ויכוח תיאולוגי או פוליטי מורגשת בשירים כמו Idle Hands (אין קשר ללהקה) - איטי, כועס ומתוסכל.
הלהקה האחרונה מביאה איתה Hardcore מהשכונות המוזנחות של אנגליה - Bring Me the Horizon. קלישאות מעולם הקור מציגות את עצמן מאיזור אמצע האלבום ועד הסוף, החל מהשקט הצעקני שבאמצע השיר Shield (אין קשר ל-Marvel), דרך השירה שבשיר Abandon ועד הפזמון של Invidia שנשמע כאילו נלקח ישירות מהאלבום Sempiternal מבלי לשנות את זה טיפה (כדי שלא יהיה חשד להעתקה). מעברים של שקט, רעש ואלקטרוניקה פשוט שמים חוצץ חזק בין החלקים האלה ובין ה-Soilwork הטהור שמרכיב את רוב האלבום.
יש שייחסו חלקים טכניים מסוימים באלבום לתחומי ה-Progressive Metal והם אכן מביאים איתם תחכום, שינוי אווירה ובריחה מעולם ה-Melodeth/Thrash Metal אשר מרכיב את רוב היצירה. לא הייתי מרחיק לכת עד כדי קביעת הסגנון כ-Progressive (אפילו בשיר הסיום Abandon שרחוק מאוד מה-Thrash), אבל מבחינתי הלהקה זוכה כאן בנקודות על בחירתה לסטות מן הצפוי ומן הקל, בעיקר כשמדובר בקטעים בהם הגיטרה של Alex Bailey זורקת לאוויר רצף צלילים יפייפיים שמוסיפים הרבה מאוד נפח. לעומתם, מחלקת הקצב של Conor Marshall על הבס ושל Ali Richardson על התופים לא השאירה עליי רושם יצירתי מדי. עבודת הקצב מוצלחת ותו לא.
קריאת הליריקה הביאה אותי לשאול את אותה שאלה פעמיים - "וואו, מה עבר עליכם?". במשמעות הראשונה, הליריקה לא ברורה לחלוטין. הכוונה, כמובן, לא לאיכות האנגלית (בריטים אחרי הכל). הליריקה אפילו זכתה ממני להנהונים על הבחירה להביע את המוזיקה הקיצונית תוך שימוש בשפה גבוהה ובמושגים שאינם יומיומיים. עם זאת, רוב השירים בנויים כאילו ישנה דמות אחת בה מטיח Josh את ההאשמות הללו. הדבר שאינו לחלוטין ברור הוא על אילו האשמות אנחנו מדברים או מה הייתה הסיטואציה. הלהקה לא מאכילה אותנו בכפית ומתוך האסוציאטיביות שלה מאפשרת לנו להשלים את החסר כאוות נפשנו. במשמעות השנייה, הליריקה זועמת. הליריקה מיואשת. הליריקה פסימית. הליריקה ממשיכה לנסות. הליריקה ניהיליסטית. לא ברור לחלוטין מה המסר שאמור לעבור כאן או מאיזו נקודת מוצא הגיעה הלהקה. זה כמעט גובל בתחושה שהסתכלו על רשימת השירים באלבום ואמרו "רגע, יש לנו יותר מדי שירים על סבל וחסר לנו שיר אנטי דתי אחד. בואו נשים אותו ראשון". לא השתכנעתי בכוונה אותנטית כאן. אין לי יכולת לקשר בין שירי האלבום ובין רגש מרכזי שיזכיר לי אותו. הייתי שמח למנה גדושה יותר של אינטיליגציה רגשית.
סך הכל, לא מדובר על אלבום רע. בהיבט של סאונד, הוא בהחלט עומד בשורה אחת עם הסגנונות אותם הוא בוחר להציג. הוא לא חופר את עצמו בנקודה אחת ומעיז לבחור אלמנטים שונים לרגעים שונים. אך, כמילותיו של הוטרינר ז'ורז' מהפרלמנט, הבעיה היא במינונים. התחושה היא שמדובר על שתי להקות וחצי שישבו וכתבו יחד אלבום מעט מפוצל, מעט מבולבל, רצוף בהרבה יכולת וחף מלא מעט כוונה. לא מדובר באלבום או בלהקה שלא אחזור אליה יותר, אך גם לא מדובר באלבום השנה של 2020 וביצירה ייחודית. אני עוד צריך להיזכר מה עשה את Sylosis הלהקה ההיא שהבטחתי לעצמי שאבדוק שוב.
|
