חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. Altering fates
02. Den of wolves
03. Charlie
04. Sign of the apocalypse
05. The afterlife
26/04/2020
Psynthesis – Sign of the apocalypse
מאת: מתן קדר
שעטנז. אני בטוח שכולכם יודעים שאצלנו, היהודים, זה אסור. ובכל זאת, אם הייתי צריך לשים את האצבע על מה לעזאזל ארבעת המופרעים הנוכחים מביאים לשולחן, זה כאילו מורביד אנג'ל וסלייר עשו מעגל פוגו כזה עצבני שבסוף לא ידעת כבר מי זה מי, וכל מה שנשאר שם זה ערימת פריקים והרבה הרס.
סינת'סיס המקומיים שלנו קיימים כבר כמה שנים, כאשר רוב הזמן היו למעשה שני חבר'ה (איתי ניב מילנבך שדומה באופן מחשיד לטום ארייה) ודולב נירן (שגנב את הג'ינג'י מדייב מאסטיין) שלאורך כמה שנים ביחד כתבו חומרים וחיפשו את הנגנים הנכונים. משמצאו את אוהד לוי בגיטרה ורובי מורלס בתופים יכלו לשחרר את פיסת האלימות נשוא סקירה זו.
ואל תראו אותי ככה. אני אדם מאמין. בעיקר מאמין שכל המוסיף גורע, ואם יש דבר שגורם לי לרצות לזרוק כיסא על להקה זה שירים שהם פילרים. כאלה שהלהקה ידעה שהם לא משהו, לא המיטב, אבל מתוך איזשהו סנטימנט אליהם או חובה כלשהי עדיין שמו אותם באלבום. עם סינת'סיס אין את זה. 22:37 דקות האלבום הזה, ולא, לרגע לא הרגשתי צורך ביותר. הלהקה מביאה את המיטב שלה ללא שנייה אחת מיותרת.
האלבום נפתח עם Altering fates מבלי לחכות לאף אחד. ריף ת'ראשי בטעם של פעם שמשתנה מהר מאוד לדת' אייטיז. אני אוהב את זה. למי בכלל יש זמן לבנייה איטית או לשטיק הלעוס של להתחיל שיר בדקה וחצי קטע אקוסטי ואז להתהפך משם 180 מעלות? עזבו אותי. תנו לי פתיחות אלבומים כאלה. מלא רעש מהיר ועצבני שמצהיר כוונות.
משם ממשיכים ל- Den of wolves שיצא עם קליפ עוד הרבה לפני האלבום הזה ולכן הוא גם השיר המוכר של הלהקה. השיר הזה נפתח באלימות, ריפים מהירים, גראולים עמוקים ומעברי תופים שלא חוסכים ולא מרחמים על האוזן. השיר דוהר לאורך 5 דקות ומפגין את השילוב שדיברתי עליו בהתחלה מבלי לרגע לעצור ולהשתנות. כאילו מישהו בא לפה לשחרר קריזה שהוא אצר במשך שנים.
צ'ארלי (כפרה עליו) נפתח בסירנה קצרה וגיטרות בגבהים ששייכים קצת יותר לז'אנרים מלודיים, אבל כל זה מתפייד די מהר כשהלהקה עוברת לריף ת'ראשי בסיסי ישר מהספר של "Thrashing for dummies". השיר ניחן בקטעים קצת יותר סבלניים מקודמו ומרגיש מרווח יותר, על אף שלרגע כמעט הלהקה לא עוצרת עם גראולים עמוקים ומרושעים ודאבל בסים זריזים שנותנים בשר לכל השיר.
שיר הנושא של האלבום מפגין מורכבות יותר מקודמיו, ומשדר תחושה של קצת יותר גרוב שכזה, ואני בעד. אלוהים, שמור אותי מלהקות שכל השירים שלהן נשמעים אותו דבר. קצת סקרימים קריפיים מגוונים עוד יותר את תפקידי הווקאלס, גיטרות שעושות הרמוניות אחת עם השנייה ועם זאת, הלהקה לא בורחת מהזהות שלה, והדאבל בסים נשפכים כיין גם בשיר הנ"ל. כבונוס, גם סולו גיטרה מצטרף למסיבה הזאת, כי הז'אנר מחייב.
האלבום נחתם עם The afterlife, קטע אקוסטי אווירתי מהסוג שלא היית מצפה שיסגור אלבום כזה אלא אולי אלבום של דייסקשן או משהו כזה, אבל יש בו מן הטעם הטוב. מעין אוויר לנשימה שהמאזין (או כל האנשים שסבלו בתוך השירים של הלהקה) לוקח, או אם תרצו, איזשהי קינה על כל ההרס והמוות שמיטב המלחמות הביאו עלינו.
כאמור, סינת'סיס לא מחפשים את האמירה, או הסיבוך, אין רמז לפלצנות אבל גם לא לחד גוניות משעממת. החבורה המקומית מצליחה לתמצת לטווח זמן די קצר חומר שמחד לא נשמע בכמויות בארצנו באיכות באמת טובה, ומאידך נשאר נאמן לחלוטין למקורות המכובדים שלו.
|
