|
05/05/2020
Clouds - Durere
מאת: מתן קדר
הרבה פעמים כשאני שומע אלבום חדש, או בכלל להקה שחדשה לי, אני עושה עם עצמי תרגיל בפיתוח מודעות עצמית, ושואל את עצמי "מה האלבום הזה עושה לי?". ובכן, אם הייתי צריך לשים את האצבע על המקרה הנוכחי, אפשר לומר שהאלבום הזה עושה לי קיצי.
Clouds היא להקה בריטית שעושה דום-דת' אטמוספרי עצוב, נוגה, סבלני ומלא רגש ומצבי רוח משתנים. זהו אלבומם החמישי ואני אסביר עד כמה הוא טוב. הוא כל כך טוב שעד עכשיו הוא הפחות אהוב עליי מכל החמישה, ועדיין הוא כמעט מושלם שזה כואב.
שירה נקייה ונוגה פותחת את האלבום, קצת קינה שהופכת לגראולים עמוקים עם כינור ברקע, שמהווה תוספת שתמיד מקנה נקודות זכות באלבומי דום מבחינתי. כבר בשיר הראשון אני ממפה בראש את הסאונד, שואל מה חסר, וכהרגלי, חוץ מלרטון על זה שחסר לי לשמוע קצת יותר את הבס (להרגיש אותו מרגישים מצויין) אפשר להגיד שהסאונד flawless לגמרי. עוד דבר שקשה להתעלם ממנו זה הקונטרסט בין הגראולים לכמה שהמוזיקה ברקע עדינה מצד אחד, ועדיין מלאת דיסטורשן בשרני מצד שני. איזון מושלם. אה כן, ולקינוח, סולו גיטרה סטייל תחילת שנות ה-90 העליזות.
Empty hearts מפגין קצת יותר דרמטיות מקודמו וגם יותר איטיות. כן, אני יודע, אתם שואלים מה יכול להיות יותר איטי מדום. אז התשובה היא ברורה: דום יותר איטי. מי זה BPM בכלל? לא מכיר אף אחד כזה. מכיר רק את ההתלבטות הזאת, בין איך להתנהל מול שיר שכזה, כי מצד אחד הוא עושה לך חשק לשכב במיטה ולעצום עיניים, מצד שני הגראולים האלה לא בדיוק ידידותיים לשכיבה בעצימת עיניים, ועדיין יש שם איזה כלי שאני לא מצליח לפענח מה הוא אבל הוא נוכח לאורך כל השיר ועושה שם תפקידים מובילים שמייחדים את השיר.
ואז כשאתה חושב שזה לא אפשרי, השיר הבא מרגיש יותר איטי אפילו, וגם בו יש סולו גיטרה יפייפה שמסיים אותו בשיא הרגש עד השיר שאחריו, שמתחיל במשהו שנשמע לא בדיוק כמו פסנתר אבל בכיוון, עם קולות נשיים מרחפים מעליו כמו מלאכית שמנסה לדבר. השיר מתקדם לגראולים וריף מיוטים שכאמור, זוכר את המקורות של פעם. ואני אוהב את זה, אני אוהב שהאלבום משדר תחושה של timeless. כאילו אתה שומע אותו ואתה לא יודע באמת מתי הוא הוקלט.
לא הייתי אומר שהשירים הבאים מביאים איתם בשורה חדשה. יש מידת מה של מונוטוניות באלבום, אבל לא כדבר רע. 58 דקות של כל הטוב שיש לז'אנר הזה להציע – מהמלודיות העצובות והדרמטיות, השירה שחצי מהזמן עצובה וחצי מהזמן גראולים כבדים, תפקידים נוספים מעבר לגיטרות, בדמות של פסנתר, כינור ועוד ובכלל, תחושה כללית של "איך נעשה אלבום עצוב פיצוצים? ככה."
אין ספק שמי שלא מתורגל בדום לא יצליח להתחבר לאלבום הזה. הייתי מגדיר אותו כתמצית הדום המודרני בגרסה למתקדמים בלבד. ועדיין, ההערה היחידה שיש לי לאלבום הזה היא שקודמיו פשוט הציבו רף גבוה מדי. שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו בגדר שלמות מבחינתי וביניהם היו כמה שירים שנמצאים לפחות 3 רמות מעבר למה שיש לאלבום הנוכחי להציע. וזאת תופעה ידועה – להקה ששמה לעצמה רגל, כשהיא מתחילה את הקריירה עם חומרים כל כך טובים שקשה לשחזר משהו ברמתם.
ועם זאת, אם אתם מחפשים אלבום שיעשה לכם קיצי, כזה שיגע לכם בלב, שכל תו וכל מלודיה בו תגרום לכם לחשוב על סרט דרמה חורפי עם מלא גשם ולב שבור של מישהו, הגעתם לכתובת הנכונה.
|
