תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Nuclear Blast


רשימת השירים:


01. Music
02. Noise
03. Shoemaker
04. Harvest
05. Pan
06. How’s the Heart?
07. Procession
08. Tribal
09. Endlessness


ציון:

23/06/2020
Nightwish - Human. :||: Nature.
מאת: יוני אורן


למעצמת ה-Symphonic Metal הפינית Nightwish יש תסמונת - הם צריכים אלבום אחד בעייתי עד שהם מצליחים להתניע זמרת חדשה. מיד לאחר שדרכם עם הזמרת האופראית Tarja Turunen נחתכה באלימות והתחילה דרכם עם הזמרת הפופיסטית Anette Olzon ועם האלבום Dark Passion Play. הבעיה המרכזית שלי עם האלבום הזה היא הניסיון לגרום ל-Anette לשיר Tarja. התוצאה לא מיטבית בכלל. מיד לאחר מכן הובנה הטעות ויצא האלבום Imaginaerum. הסגנון השתנה, הדגש ה-Folk-י נכנס, תפקידי השירה הותאמו לנקודות החוזקה של Anette והתוצאה היא מה שאני מחשיב לאלבום הטוב ביותר של Nightwish. מיד לאחר שדרכם עם הזמרת הפופיסטית Anette נחתכה באלימות והתחילה דרכם עם תותחים כבדים ביותר בתחום השירה שנקראים Floor Jensen ועם האלבום Endless Forms Most Beautiful. רק מתוך ידיעה שמדובר על Floor, הכנתי את עצמי לאלבום מפלצתי והתפלאתי לגלות אלבום בו מבקשים ממנה לא למצות את יכולותיה כדי שתוכל לשיר שירי Anette. במקום להתאכזב, החזקתי אצבעות שהתסמונת מדויקת וחיכיתי לאלבום הבא.

ביום בו הוא יצא ישבתי והבאתי לו האזנה. פעמיים. עוד פעמיים ביום שאחרי. היו עוד האזנות במהלך השבוע. בשבועות שאחרי. הוא עוד חזר וצץ לי מדי פעם ובכל פעם הייתה לי תחושה שכנראה משהו ממש מתפספס לי כאן. אין בכוונתי לומר שמדובר על אלבום רע או על אכזבה כלשהו, אבל זאת לא התוצאה שציפיתי לה בשום אופן וזה חד משמעית האלבום הקשה ביותר לעיכול שיצא ללהקה אי פעם, דבר שהפתיע אותי מאוד נוכח הקו ה-Folk-י הפשטני שנראה שהם הלכו לכיוונו בשנים האחרונות. חובב Progressive Metal שכמותי לא נותן ל"קשה לעיכול" לדחות אותו כל עוד הוא מרגיש שיש משהו ראוי שמתחבא שם בפנים, ואכן כשצללתי פנימה יכולתי למצוא לא מעט נקודות חיוביות.

ראשית, Tuomas Holopainen, קלידן והכותב העיקרי בלהקה, הוא מוזיקאי מורכב מאוד. בין קטעים סימפוניים קולנועיים מסגנונו של Danny Elfman, בין קטעים Folk עם כלי נשיפה אתניים ואקורדים פשוטים (כמו שמוצאים גם בקריירת הסולו שלו) ובין השפעות חזקות של מוזיקה קלאסית יחד עם הרמוניה Jazz-ית, היצירה האפית-המטאלית-המוזיקלית עשירה ופורייה ביותר ומגוונת. כשאלמנט אחד לוקה בחסר, אלמנט אחר יחפה עליו וכשמתרכזים טוב, מעטים הרגעים הדלים בשירים.

שנית, Troy Donockley, הרכש החדש בתחום כלי הנשיפה ומעט בשירה, הביא איתו בשורה חדשה ועודד את הלהקה לחקור כיוונים שונים לגמרי. נראה אפילו שדווקא העידון שהוא הביא לחלקים מסוימים בשירים הוא הדבר שעודד את Tuomas לבטא עוד יותר תחכום מוזיקלי בחלקים אחרים - שבירת משקלים, א-טונליות וסולמות אתניים, מלודיות לא צפויות, phrasing שונה לאותה ליריקה ומשחקים בצלילי מתח. נוסף על כך, עד כה זכינו להרמוניה בשני קולות - נשי וגברי. קטעי ההרמוניה בשלושה קולות שנמצאים בכמה חלקים באלבום (ובעיקר בשיר Harvest) הם תוספת מבורכת.

שלישית, Floor ממצה את הפוטנציאל שלה. כשבחלקים מסוימים קיימת שירה פופיסטית נגישה, באחרים שירה אופראית עד כדי בל-קנטו מרשים ומרגש בשיר Shoemaker ועוד בריחות אל תוך שירה קשוחה בחלקים נבחרים (עוד לא גראולים אבל בהחלט חייתיים), מפלצת השירה הזאת מראה פעם נוספת שהמוניטין שהיא קיבלה הוא מוצדק ושהיא אחת הזמרות המרגשות, הוורסטיליות והחזקות ביותר במטאל העולמי. התקווה ש-Floor היא מה שיקח את Nightwish צעד אחד קדימה התממשה.

לבסוף, הנימה הקסומה והסקרנית שנמצאת במילות השירים של הלהקה מאז ומתמיד עודנה שם לרוב, אלא שהפעם הדגש איננו בהכרח על תמימותם של ילדים (למרות שהיא שם) ועל מסעות דמיוניים, אלא על הטבע, על האדם ועל טבע האדם. השיר Music מתאר את ההיסטוריה הטבעית של המוזיקה, השיר Tribal את ההיתקעות שלנו על מסורות (או כמו שהגדירו לי בעבר - "לחץ חברתי מאנשים מתים") והשיר Endlessness על היותנו אבק כוכבים מתרגש שמרחף אל תוך הזרם של הסוף. לצד אלה ניתן למצוא פנינים מרגשות כמו השיר האמפתי How's the Heart או השיר Shoemaker אשר שילב בין ציטוטים שייקספיריים ובין סיפורו האמיתי של משורר שאפרו פוזר על הירח. רובה של הכתיבה הלירית שמרה על קסמה.

עם זאת, לשיר כמו Noise שכנראה צמח מתוך צפייה ממושכת מדי בפרקים של "מראה שחורה" או מבט boomer-י מלא בוז בצעירים אשר אוחזים בחכמופוניהם, פשוט אין מקום באלבום שכזה או ביצירתם של Nightwish באופן כללי. שישאירו את הביקורתיות היומיומית ללהקות ה-Thrash Metal של התקופה. מתמיד היכולת של הלהקה לזרוק אותנו רחוק מהזעם היומיומי הזה הייתה מה שהוסיף לרצון לשבת ולהקשיב לה. השיר הזה הביא איתו נורת אזהרה עבורי.

נוסף על כך, היכולת שלי להצמיד שירים מסוימים לשירים אחרים מהאלבום Imaginaerum היא דבר בעייתי בעיניי. כשאני יכול לומר על השיר Pan שהוא קצת יותר מדי Scaretale או על Shoemaker שהוא על משבצת ה-Song of Myself של האלבום הוא תעודת עניות ליכולתה של הלהקה להמציא את עצמה מחדש. ההתאמה הזאת יוצרת תחושה שקיבלתי משהו שהוא קצת כמו האלבום המוצלח ההוא אבל פשוט בסדר אחר. ממש כמו שלא ציפיתי ש-Imaginaerum יהיה Once, אני לא מצפה שהאלבום המוצלח של Floor יהיה דומה לאלבום המוצלח של Anette. כוח העל של הרכב שונה אמור להיות אלבומים שונים.

זאת ועוד, Marco Hietala, בסיסט וזמר הלהקה, שמתמיד תפסתי ממנו אחד הזמרים המוכשרים ביותר במטאל שמכניס בכל הזדמנות את מיטב הרגש אל תוך שירה גבוהה ועוצמתית, החל להתרשל בתפקידו. מעבר לכך שרוב תפקידי השירה הגברית עברו בפשטות רבה מאוד ל-Troy ושהוא די נבלע בתפקידי שירת הרקע, דווקא בשיר בו הוא ניצב בחזית ואמור להרביץ ביצוע מפיל לסת הוא נשמע ברוב השיר די משועמם או אפאתי, ממש כאילו הוא בא להרביץ את השורות שלו זריז וללכת הביתה. דווקא בשיר קוסמי שכזה, הייתי מצפה שישאב אותי אל תוך ריקנות החלל האינסופי כמו שעשה בשיר Ashes to the Stars של להקתו האחרת Tarot. תקוותיי שהוא עוד יחזור להרטיט את הלב כמו פעם.

תסמונת הזמרת הבאה של Nightwish היא דבר אמיתי. אכן האלבום השני של זמרת חדשה מהווה עליית מדרגה בהתאמה של יכולותיה אל הדברים אותם היא שרה. גם עם Floor זה קרה. עם זאת, Nightwish היא לא להקת Symphonic Metal גנרית שממחזרת נוסחה אחת מאז ומתמיד. בהיותה כזאת להקה, האלבום Human. :||: Nature. הוא אלבום שלא רק התאים את עצמו לזמרת חדשה, הוא גם אחד שבחר להתפתח מוזיקלית לכיוונים הרבה פחות סטנדרטיים ולקהל שחזק במוזיקה פתלתלה יותר. לזה לא יכולתי לצפות. מי מאיתנו שמורגלים בהארדקור מוזיקה קלאסית בסגנון מלחינים מהתקופה הרומנטית או מוזיקה מודרנית יכולים למצוא כאן מה שיעבוד להם (בעיקר החלק השני של האלבום הכפול הזה, אוסף רצועות אינסטרומנטליות ברובן שאינן מטאליות ושעשויות להיות מספקות מאוד לחובבי המוזיקה לסרטים של Danny Elfman). לא ברור אם מדובר על אלבום שלא סיים לפתח את עצמו או על אלבום שפשוט קשה להבנה. לא מדובר באלבום הטוב ביותר שהוציאה הלהקה. מה שכן, מדובר על אלבום לא רע ומעניין שבעיקר משאיר סקרנות לקראת האלבום השלישי של Floor בו כל הכיוונים אולי יצליחו להתגבש אל תוך שליחתנו למסע מוזיקלי, יצירתי, מרגש, פנטסטי ומופלא כמו שלא חווינו מעולם.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Tomorrows Rain - Hollow

Paradise Lost - Obsidian

Lamb Of God – Lamb Of God

Static-X - Project Regeneration Vol. I

Cénotaphe - Monte Verità

Ketoret –Ketoret
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare

כתבה:
תרפיה מתכתית – על מטאל ותמיכה נפשית

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל

ביקורת סרט:
סקירת הסרט - 'LO Sound Desert'
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[20/01/2021]
Insomnium live in Tel Aviv
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[13/03] Samael בהופעה בישראל
[21/03] Sonata Arctica in Israel
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::