תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Nuclear Blast


רשימת השירים:


01. Memento Mori
02. Checkmate
03. Gears
04. Reality Bath
05. New Colossal Hate
06. Resurrection Man
07. Poison Dream (ft. Jamey Jasta)
08. Routes (ft. Chuck Billy)
09. Bloodshot Eyes
10. On The Hook


ציון:

07/09/2020
Lamb Of God – Lamb Of God
מאת: יותם Defiler


אם אתם קוראים את המילים האלה, דמיינו שהן לא נכתבו בקלות. דמיינו שלפני שהתיישבתי לכתוב אותן, הלכתי לשטוף פנים, לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי "יאללה, מישהו צריך לדבר על זה."
אני כמובן לא מתכוון לעובדה ש-Lamb Of God הוציאו אלבום בחודשים האחרונים ואף אחד לא התרגש מזה, לא המבוגרים, לא הצעירים, לא מי שבאמצע. פשוט אלבום שעבר לכולם מתחת לראדאר, ודי בצדק. אני מתכוון לזה שהעובדה ש-Lamb Of God, להקה שב-2004 הייתה ההבטחה הכי גדולה בז'אנר המטאל, ורק חיכתה בעצם שגדולי הז'אנר יפנו את המקום שלהם כדי שהיא תוכל לתפוס את הספוט המיוחל הזה, וזה מעולם לא קרה. וגורלה של Lamb Of God, בצורה מסוימת, כגורל ז'אנר המטאל כולו.


למה אני אומר מילים קשות כאלה? כי על הנייר הכול היה נכון. כאשר יצא Ashes of the Wake ב-2004, אלבומה השלישי דה-פקטו (לא סופרים את BTP, כן?) של LOG – הוא היה משב הרוח הכי מרענן בשמי המטאל. הוא הביא לשולחן מוסיקת מטאל כבדה אבל לא הכי כבדה, פשוטה אבל רחוקה מלהיות מטומטמת, מורכבת אבל רחוקה מלהיות מסובכת. הכול היה במינון הנכון ועל כל זה ניצחו מספיק חברי להקה שידעו איך להגיש את הכול במינון המושלם ובאופן המושלם. יש שיגידו שהאלבום הקודם, As The Palaces Burn היה יותר הולם, יותר פוגע ויותר נכון – ואולי הם צודקים מוסיקלית אבל Palaces סבל מהפקה בעייתית. יש אומרים, ובצדק, ש-Sacrament יותר משמעותי בקריירה של ההרכב שלא לומר יותר טוב, ויש מצב גדול שהם צודקים – אבל מה שהכניס את LOG לשורות ההיסטוריה היה Ashes of the Wake, אלבום מלחמה כואב ומדמם שהופק בצורה מרהיבה ושילב בין Thrash Metal בסגנונות של Slayer ו-Testament עם ז'אנר שדאז נקרא NWOAHM והיום פשוט קוראים לו "גרוב מטאל" או "מטאלקור" כי בחייך, אף אחד לא הולך להגיד New Wave of American Heavy Metal ולשמור על פרצוף רציני.

אבל הדבר החשוב ביותר הוא ש-LOG חתמה בלייבל ענקי, ב-Epic Records, איפה שהיו חתומים אמני רוק ענקיים כמו Ozzy Osbourne, Korn, Pearl Jam, Rage Against The Machine, Europe לצד אמני פופ שאין שניים להם כמו מייקל ג'קסון, ג'ורג' מייקל וסלין דיון. בלי ספק – Lamb Of God נכנסו לליגה של הגדולים אחושילינג.

ואז יצא וקרה והם הוציאו עוד אלבום ועוד אלבום ולאט-לאט נראה שאין להם עוד יותר מדי מה להגיד. ואז הייתה להם טרגדיה רצינית ו-Randy Blythe – הקול המזוהה כל כך עם ההרכב ואחד מהפרונטמנים המרשימים ביותר של העשור הקודם – נכנס לצרות. בהופעה בצ'כיה מעריץ קפץ לבמה, הוא דחף אותו בעזרת המאבטחים במקום והמעריץ מצא את מותו. Blythe הואשם בהריגה ונדרש להתייצב למשפט בצ'כיה. הוא עזר אומץ והחליט להתמודד עם מערכת המשפט והצדק, שהיא שונה כל כך ממערכת המשפט האמריקאית אליה התרגל, ומצא את עצמו מתבשל בכלא במזרח אירופה עד אשר יצא זכאי. הוא יצא זכאי, אבל התהליך היה לא פשוט בטח לא למישהו שהגיע ממרום הודו ככוכב רוק כבד ומצא את עצמו כאחרון האסירים מנושל מכל זכות.

למרות החוויה הסופר-טראומטית שממנה הלהקה מעולם לא התאוששה כלכלית – כי הרי הסיפור קבר את סיבובי ההופעות שלהם למשך שנתיים פחות או יותר – הלהקה הביאה לעולם ב-2015 את Sturm und Drang – אלבומה השביעי במספר. היו כמה וכמה קובלנות על האלבום הזה, אבל כשניגשים אליו בדיעבד מגלים שיש בו לא מעט פנינים ולא מעט שירים מצוינים – למרות שכן, בדומה ל-Resolution קודמו מ-2012, הוא לא עומד באותה השורה עם האלבומים שבנו אותם מתחילת שנות ה-2000.

ואז נפל הפור ו-Chris Adler, המתופף האגדי של הלהקה, אחד המתופפים היצירתיים והמרשימים ביותר במטאל המודרני ובמטאל בכלל, שהספיק גם להקליט אלבום עם Megadeth במהלך הפגרה הלא ברורה הזו, החליט לעזוב את הלהקה. למרות שההרכב קיבל את העזיבה שלו, או ספק הפיטורין שלו, בפנים חמוצות – לא נראה שיש באמת דם רע, לפחות לא כזה שגועש החוצה לתקשורת. צריך לזכור שאחריו של Chris – הגיטריסט Willie Adler עדיין חלק מההרכב לכל דבר, ואלא אם מדובר בפיצוץ בסגנון Sepultura והאחים קאבלרה באמצע שנות ה-90, כנראה שהדלת נותרה פתוחה, במידה ו-Chris ירצה לחזור אליה.

אבל בהעדרו של Adler המתופף – הלהקה נאלצה למצוא מישהו שיוכל לשבת על כס התופים ולא יבייש את הפירמה. כאן נכנס Art Cruz, שהיה בעברו גם עם Prong בגלגול המחודש שלהם וגם עם Winds Of Plague הכסחיסטים יותר מוקדם בקריירה.

עכשיו Art הוא לא Chris, ולדבריו הוא לא מנסה להיות Chris, אבל אין ספק שהתיפוף הדי גנרי שלו הוא הנקודה הראשונה שקופצת לאוזניו של מאזין מושבע של LOG באלבום החדש אשר נושא את שם הלהקה. אני מבין את הצורך של LOG לטעון לשם שלהם מחדש, ולכן לקרוא לאלבום שלהם על שם הלהקה. אני מבין את הצורך שלהם בלדרוש את המקום שהם הרוויחו ביושר ולהגיד שהוא עדיין שייך להם, ולמען האמת אני לא בטוח שיש מישהו שהעז להחליף אותם, לא מבחינה מוסיקלית ולא מבחינת המשמעות שלהם בסצינת המטאל האמריקאית והעולמית גם יחד.

אבל אי אפשר שלא להתעלם שזה האלבום השמיני (!) של Lamb Of God (לא כולל את אלבום הקאברים שיצא ב-2018 שהיה ממש חסר מעוף עד כדי כך שהם החליטו לתייג אותו תחת השם הישן שלהם Burn The Priest כדי לא לעשות יותר מדי בלאגן בדיסקוגרפיה). כאלבום השמיני שלהם, הוא פשוט סובל מחוסר מעוף מסוים. יש פה את אותם השטיקים הקבועים של Morton ו-Adler שמחפשים להביא ריפים שמצד אחד הם פשוטים ומצד שני הם מתיימרים להיות כאוטיים. יש פה את Randy שכעת, במרחק של כמה שנים טובות כבר מהכלא הצ'כי – חוזר להתייחס לנושאים שמעניינים אותו באופן אישי – לרוב פוליטיקה אמריקאית והתדרדרות המצב החברתי העולמי. וכל זה עדיין עובד. מה שלא עובד לגמרי זה שנשמע כאילו Lamb Of God קצת איבדו מהקסם שלהם, ואי אפשר להסיר את הכתם הזה מעזיבתו של Chris Adler וכניסתו של Art Cruz לתפקיד.

Cruz מנסה לשמור לאורך כל האלבום על קצב טוב בלי להשתולל יותר מדי אבל הוא רחוק מלהפגין אפילו חצי מהיצירתיות של Adler על התופים אפילו בשלהי תקופתו בלהקה, שזה שלעצמו לכל היותר שמינית מהיצירתיות שהייתה לו בשיאה באמצע שנות ה-2000. אני מבין שהוא מנסה להחמיא לשיר עם הנגינה שלו אבל הוא מוצא את עצמו פשוט נגרר אחרי נגנים ומלחינים שכבר הביאו כל כך הרבה רעיונות מצוינים לשירים בעברם, שלהסתפק עבורם ב"רק שיר טוב" זה בגדר תסכול.

הדוגמה הבולטת לכך היא כמובן שיר הפתיחה Memento Mori – מלטינית "דע שבן תמותה אתה" – שמתחיל באינטרו מייאש וארוך והופך לשיר גרוב מטאל די סתמי עם ברידג' מגניב אבל לא יותר מזה. כשזה השיר הפותח שלך בלהקה, יש בקלות תחושה של אכזבה באוויר. השיר השני, Checkmake ממשיך את אותו הקו – עם פזמון חוזר וליריקה שמנסה כביכול לנעוץ בשני הצדדים הפוליטים והמכוערים של המפה הפוליטית האמריקאית – אבל יוצא בעיקר שטחי ומבאס.

בעיקרון – אחרי שחצינו את שני השירים האלה רוב האלבום הולך ומשתפר. Gears הוא שיר מחאה על תרבות הצריכה והפרנסה האמריקאית שמוסיקלית עובד הרבה יותר טוב משני השירים הקודמים – ובעוד ש-Reality Bath נותן תחושה של שיר מעט יותר שורף וצורב עם צעקות ניחרות של Blythe, הוא פחות טוב מ-Gears אבל יותר טוב משני השירים הפותחים. יש ל-Blythe נטייה בשנים האחרונות להתדרדר לפזמונאות שלעומת אלבומי המופת של ההרכב מרגישה מלוקקת. אני לא מתנגד להכנסת מלודיה לשירים ברקע כל עוד זה לא מוציא מהפאנץ' – ו-Blythe הוכיח באלבומים Sacrament ו-Wrath שהוא יודע לעשות זאת היטב, אבל אט-אט זה הופך להיות השטיק שלו, ולצד להקות כמו Gojira או Mastodon – זוג הלהקות שעיצבו את ז'אנר המטאל ביחד עם LOG את העשור הקודם וזה שלפניו, Blythe נשאר הרבה מאחוריהם גם ביכולתו להלחין פזמון כובש וגם ביכולתו למצוא לו מלודיה איכותית.

לא כל הסינגלים ששוחררו עומדים במקום. New Colossal Hate מזכיר את Lamb Of God של לפני 10 שנים עם טקסט חריף במיוחד נגד מדיניות ההגירה המבטלת של ארצות הברית השמרנית, אשר נוסדה בידי מהגרים שצאצאיהם כיום מפנים עורף לקונספט שסביבו נבנה פסל החירות. Resurrection Man אולי מעט סתמי אבל הוא השיר הכי חזק באלבום, עם ריף שלא מבייש את Omerta וסי-פארט של בלאגן אמיתי וכיף מטאלי טהור.

יש גם זוג הופעות אורח בשירים בעלי מסר חריף לא פחות. Jamey Jasta מ-Hatebreed מתארח בשיר Poison Dream על אורח החיים הדיגיטלי והמכוער שכולנו נפלנו אליו שבו כל דבר עובר פילטר באינסטגראם ואף אחד כבר לא חי את החיים האמיתיים אלא רק את מה שהוא רוצה לראות ורוצה להראות מבעד למסך האישי שלו. לעומתו – Chuck Billy מ-Testament מצטרף לשיר על קו הנפט שהוצב כנגד אמנת השלום הותיקה בקרב הילידים האמריקאים עם הממשל עם השיר Routes אשר Blythe נעמד לצד זכות הקהילה הילידית לדרוש שלא לפרק אתרים שמורים ומסורתיים לשבטים הילידים רק בגלל שמישהו רוצה לקצר תהליכים ולחנטרש צינור נפט שם. למרות שהוא תפור לתפקיד כמו כפפה בתור היותו אמריקאי-ילידי, השירה של Chuck נשמעת כאילו אין לו כוח להיות שם והוא יוצא ידי חובה במקרה הטוב ביותר.

השיר הלפני אחרון והנסיוני ביותר של האלבום מרגיש כמעט כמו שיר Alternative Metal, כולל שירה מלודית מצד Blythe וקצב שלא היה מבייש את ה-Deftones. השיר, שמרגיש מאד-מאד אישי ואני לא יודע אם נכתב על אקסית של Blythe או על Chris Adler בעצמו שמאז ומתמיד היה האיש ב-Blythe לא הסתדר איתו בלהקה (ויש תיעודים לזה בסרטי ה-DVD שהם הוציאו עוד מ-2002) הוא אולי השיר היחידי שהוא לא שיר מחאה, אבל הוא בהחלט נוטף רעל וכעס.

השיר הסוגר, On The Hook, הוא שיר נגד תעשיית התרופות האמריקאיות והקשר הבלתי נמנע שלהם להתפשטות נגע האופיום ברחבי הגטאות השחורים בארצות הברית, לרבות באזור המפרץ, קליפורניה וניו-יורק. Blythe יורה פה את המסר הנוקב ביותר שלו בוא הוא מקשר בין האינטרס של תעשיית התרופות ומערכת הצדק המנוונת בארצות הברית למלחמה נגד הפצת הסמים – כאשר מרשם לתרופות מתחיל לעלות כמעט כמו קראק והירואין בגלל מערכת הבריאות האמריקאית, אתה מתחיל להבין שמשהו פה דפוק.

לסיכום, האלבום הזה לא רע. הבעיה היא שאלבום לא רע מלהקה שצריכה להוציא איזה win אחד טוב במיוחד כבר עשור זה בהחלט לא מספיק. הבעיה שלו היא שזה מרגיש שחלק אינטגרלי מהדינמיקה אבד עם עזיבתו של Adler. למעשה, Blythe בעצמו אמר ב-2010 כמדומני, כאשר LOG חיממו את Metallica בארצות הברית והבסיסט שלהם Campbell לא יכל להצטרף אליהם והוחלף על ידי Don Coyle (מ-God Forbid) לצורך סיבוב ההופעות הזה וקיבל זעם גדול מהמעריצים (נ.ב. – כי הוא שחור, אבל זו רק דעתי) – Randy Blythe אמר בעצמו שאנשים רוצים לראות את הלהקה, לא רק אנשים שהם לא מכירים שמנגנים איתה בעת מצוא. כעת המשפט הזה, שנועד להגן בדיעבד על מעריצים מעפנים שמשליכים בקבוקי בירה ריקים על נגן סשן שהתנדב להחליף חבר וקיבל זין, התסובב כנגד Blythe בעצמו. ללא Adler, שהיה חלק מהותי מהלחן, הקונספט המוסיקלי והעיבוד של כל שיר ושיר – Lamb Of God מרגישה כאילו היא פועלת מלכתחילה ששיא הפוטנציאל שלה הוא 80%, ומפה אפשר רק לרדת. האלבום באמת ממריא במיוחד באמצעו אם מדלגים על שני השירים הראשונים החלשים, אבל הוא עדיין מרגיש כמו שירים ש-Lamb Of God של פעם יכלו לכתוב מתוך שינה ולא היו שורדים את אחוז החסימה של אלבומים גדולים יותר שלהם. זה מרגיש כמו שאריות מחוממות היטב אבל בלי באמת אמירה מוסיקלית ומה שמציל אותם זה טקסטים קולעים בול של Blythe והעובדה שאנחנו שומרים להם עדיין חסד נעורים. להוציא את ההגשה של Blythe ואת הטקסטים שלו, כל השירים יכלו בקלות להיות אלבום של כל להקה מודרנית אחרת. לא רע, אבל רחוק מלהיות מצוין.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Haken - Virus

AC DC – Power Up

Pangéa - Beasts

Evildead – United States Of Anarchy

Kataklysm– Unconquered

Nitelight – Nitelight Plays: Death's Symbolic
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
אלמנטים של תחכום - ראיון עם Kelly Shaefer מלהקת Atheist

כתבה:
בנות, בנות, בנות - על בנות וכלי נגינה בז'אנר המטאל

ראיון:
חלולים בתקופת משבר - ראיון עם חברי להקת Tomorrows Rain

כתבה:
זוועות מטאל Revisited

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[21/03/2021]
Sonata Arctica in Israel
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[13/03] Samael בהופעה בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::